בשנת 279 לפני הספירה עמד המלך פירוס מעל שדה הקרב באסקולום. לכאורה, הכול הסתדר בכוכבים וגם על הארץ.
הרומאים נסוגו, הניצחון היה שלו והחיילים הריעו למצביא שהכניע את המעצמה העולה של התקופה. אלא שפירוס לא הצטרף לחגיגות. הוא הביט סביבו, ספר את המחיר הכבד ששולם בגין כך ואמר את המשפט שהפך לאחד הביטויים האלמותיים בהיסטוריה: "עוד ניצחון אחד כזה - ואבדתי."
2300 השנים שחלפו מאז, לא הקהו את נכונות הביטוי. והוא הולם את המאורעות הפוליטיים הדרמטיים של השבוע החולף.
על פניו, העסקונה החרדית רשאית הייתה לחגוג. חוק יסוד לימוד התורה עבר. גם החוק שנועד למנוע את מעצרם של עריקים עבר בכנסת. התמונות היו חגיגיות, ההודעות ניצחו זו את זו בניסוחים דרמטיים, והתחושה הייתה שהושג הישג היסטורי. אלא שאז הגיע בג"ץ ותוך פחות מיממה, הקפיא למעשה את יישום החוק השני, והזכיר לכולם עד כמה בפוליטיקה הישראלית שום ניצחון אינו סופי.
אבל גם זו איננה הסוגיה המעניינת.
השאלה האמיתית איננה מה עבר בכנסת ואפילו לא מה יעשה בג"ץ. השאלה היא מי הרוויח באמת מן השבוע הזה, ומי עלול לגלות שהניצחון שלו היה יקר מדי.
נתניהו איננו תעלומה. להפך. מי שמכיר את דרכו לאורך השנים יודע שהוא כמעט לעולם אינו פועל מתוך התרגשות רגעית. הוא חושב קדימה. לעיתים קדימה מדי. קשה להאמין שדווקא עכשיו, אחרי שנים שבהן בלם פעם אחר פעם מהלכים דומים, התעוררה בו לפתע שליחות אידאולוגית לעגן את לימוד התורה בחוק יסוד. הסבר פשוט יותר הוא שגם הפעם הוא עשה את מה שהוא עושה טוב מכולם; השקיע בבחירות הבאות.
הברית עם המפלגות החרדיות היא נכס אסטרטגי. בלעדיה, הדרך להקמת קואליציה עתידית נעשית צרה בהרבה ולמעשה בלתי אפשרית. מבחינה זו, החקיקות אינן מתנה אלא השקעה. לא מחווה ערכית אלא עסקה פוליטית. מקדמה המשולמת היום כדי להבטיח שותפות מחר.
עד כאן הכול הגיוני. אלא שכאן בדיוק מתחיל הפרדוקס.
בעוד שנתניהו קנה לעצמו שקט אצל שותפיו, נדמה ששותפיו קנו לעצמם כאב ראש ארוך טווח.
יש פער עצום בין כוח לבין לגיטימציה. כוח אפשר להשיג בלחיצת כפתור במליאת הכנסת. לגיטימציה נבנית במשך שנים, ולעיתים נהרסת בתוך שבוע אחד. מי שמזהה בטעות בין השניים, עלול לגלות מאוחר מדי שהם אפילו אינם צועדים באותו כיוון והכוח עלול להיפך לניצחון פירוס.
דווקא משום כך, החגיגות השבוע נראות מוקדמות.
עולם התורה מעולם לא נשען על חוקי יסוד. הוא לא שרד בזכות מלכים, סולטנים ממשלות או פרלמנטים. הוא שרד וצמח מפני שיהודים בחרו לשאת אותו גם כשהדבר עלה להם במחיר אישי כבד. השבת לא המתינה לרוב קואליציוני. ברית המילה לא נזקקה לאישור משפטי. ליל הסדר לא עבר מדור לדור מכוח סעיף בחוק. העוצמה שלהם נבעה מן החברה, לא מן השלטון.
וכאן טמונה הסכנה.
ברגע שערך שהיה משותף לרבים מזוהה בעיקר עם קונייקטורה פוליטית, הוא מפסיק לאחד ומתחיל לפלג. במקום שהפוליטיקה תשאב יוקרה מן התורה, התורה מתחילה לשלם את מחירה של הפוליטיקה. במקום להרחיב את מעגל ההזדהות, היא מסתכנת בהרחבת מעגל ההתנגדות.
זהו בדיוק ההבדל בין ניצחון טקטי לבין הפסד אסטרטגי.
הישג פרלמנטרי אפשר לרשום בתוך יום. שחיקת אמון מתרחשת לאט יותר, אבל כשהיא מגיעה קשה מאוד לעצור אותה. מי שמביט רק בתוצאות ההצבעה רואה הישג. מי שמביט כמה שנים קדימה עלול לראות תחילתו של תהליך אחר לגמרי.
ייתכן שבעוד עשור איש כבר לא יזכור כמה חברי כנסת תמכו בכל אחד מן החוקים, או מה בדיוק קבע בג"ץ בשלב כזה או אחר. לעומת זאת, בהחלט ייתכן שיזכרו שזה היה הרגע שבו השתנתה נקודת האיזון בין הציבור החרדי לבין רוב החברה הישראלית. לא מפני שמישהו הפסיד בקרב, אלא מפני שהניצחון הפוליטי עצמו גרר הפסד ארוך טווח.
פירוס לא הפסיד בשדה הקרב. הוא ניצח, אבל הוא הפסיד ברגע שבו הבין כמה עלה לו לנצח.
זו אולי השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה גם אחרי השבוע האחרון. האם מי שחגגו את הניצחון כבר התחילו לחשב את המחיר, שכולנו - ובפרט עולם התורה, נשלם.