כבר לפני מספר שנים נשמעו אזהרות מפלישת הדררות, התוכים הירוקים שהיום נמצאים כמעט בכל מקום באזור המרכז.
על הפלישה, השפעותיה וההתמודדות איתה, שוחחנו עם פרופ' אסף שוורץ, סוציו-אקולוג מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, חוקר תופעת המינים הפולשים.
כיום, לאחר כמה עשרות שנים, נחשבת אוכלוסיית הדררות לאוכלוסייה מתבססת ולאחת האוכלוסיות הנפוצות בישראל, אומר פרופ' שוורץ המספר כי מוצא הדררות בהודו ובאפריקה, אך מדובר במין שהובא לכאן כבר בימי קדם ולאחר תקופה שבה לא היה בארץ ישראל חזר לשגשג בה.
"יש לנו עדויות שדררות היו כאן כבר בתקופה הפרסית. לאחר מכן אלכסנדר מוקדון שחרר דררות באלכסנדריה וכאן, גם הצלבנים הביאו אותם לכאן מהודו כי מדובר בתוכי יפה ונפוץ בארצות המוצא שלו. לאחר מכן, במשך שנים ארוכות לא היו דררות בארץ, עד שהתחילו להביא אותן לארץ בשנות השישים ולסחור בהם. הם התרבו כאן וחלקם ברחו וכעת הם נמצאים כמעט בכל מקום בעולם, גם באזורים קרים. אפשר למצוא אותם גם בסקוטלנד, בגרמניה צרפת פורטוגל ועוד".
פרופ' שוורץ מסביר כי אכן ראשית הבעיה היא בשחרורו של המין שמלכתחילה נלקח וגודל כחיית מחמד. "אחת הבעיות היא שקונים תוכי או צב קטן, אבל כשהם גדלים ואולי כשקצת נמאס ואולי הוא קצת נושך, משחררים אותם לטבע וחושבים שהטבע יספוג, אבל הבעיה היא שהפולשים הללו מחליפים את הטבע הייחודי שלנו בארץ ישראל", אומר שוורץ ומספר על הבעיות המשמעותיות שגורמות הדררות לחקלאות, אם כי בניגוד למינים אחרים היא אינה מתחרה עם מינים מקומיים, עליהם הוא מרחיב בהמשך הדברים.
פרופ' שוורץ מתאר כיצד להקת דררות פושטת על שדה חמניות ומכלה אותו בתוך זמן קצר, וכך במטעי שקדים, פקנים ודומיהם. החקלאים רואים בהם מכה ונאלצים לנסות ולמצוא פתרונות או לספוג את התוצאות.
ההתמודדות עם התופעה מעסיקה גם גורמים רשמיים כמו משרד החקלאות ורשות הטבע והגנים, אך חקלאי יכול בעצמו לשקול את צעדיו בהתאם לחקר התנהלות הדררות. אחת הדוגמאות היא המרחק שמעדיפות הדררות לשמור משטחים פתוחים, מה שמלמד חקלאים להרחיק שדות חמניות מעמודי חשמל וגדרות שעליהם מתבייתים העופות.
התמודדות נוספת הנגועה בשיקולים מוסריים כוללת גם מאמצים לצמצם את התופעה באמצעות הרג הפרטים ובדרך הומאנית ככל הניתן. הבנת הצורך בחקלאות למען האדם לא מותירה ברירות רבות אלא לנקוט בצעדים, גם כואבים שכאלה.
פרופ' שוורץ מזכיר כי מי שהביא את הדררות ואת שאר המינים הפולשים הם בני האדם, וכעת הם משגשגים במקום שאליו הם הובאו מאחר ואין באותן ארצות, כדוגמת ישראל, את המחלות ואת הטורפים שיאזנו את קצב התרבות אוכלוסיית הדררות.
לצד הדררות, מציין פרופ' שוורץ מינים פולשים נוספים ובהם את התוכי הנזירי שככל הנראה ברח מהצפארי והחל להתרבות בשטח הפתוח, ואת המיינות שהן המין הנפוץ ביותר בעיקר בשטחים עירוניים, שם המין אינו פוגע בחקלאות כפי שהוא פוגע במינים מקומיים, תוקף עופות אחרים, גם גדולים ממנו כמו עיטים ובזים ועופות דורסים נוספים, חומס קינים של מינים אחרים וטורף גוזלים.
לקראת סיום דבריו מבקש פרופ' שוורץ להעביר מסר של מניעה לציבור הרחב. "צריך להבין שכשמשחררים חיה כלשהי לטבע משחררים פוטנציאל למי שיכחיד את הטבע הבא. לחשוב טוב לפני שמאמצים בעל חי אם מסוגלים לגדל ולהתמודד עם ההשלכות". מנגד גם למדינה תפקיד במציאת מענה מוסדר לאזרחים שאימצו בעלי חיים ומבקשים לשחרר אותם בדרך כלשהי.
"יש מדינות שהחליטו שאחרי כמה שנים הן מכריזות על הפולש כמין חדש שהוא חלק מהמערכת, כי לא ניתן יהיה להכחיד אותו. השאלה היא מתי נכון לעשות זאת", אומר פרופ' שוורץ ומציין דוגמה מהעולם הבוטני, את עץ החרוב שאינו מוזכר במקרא, אך במשנה ובתלמוד מוזכר רבות, עובדה שהובילה חוקרים רבים למסקנה שמדובר במין שהובא לארץ ישראל והפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות והנוף הארצישראליים.