כשאלפי מבקרים חולפים מדי שנה ליד מנורת הזהב ברובע היהודי בירושלים, עוצרים לרגע כדי לצלם אותה על רקע הר הבית וממשיכים הלאה, מעטים יודעים מי היה מהאנשים שעמדו מאחורי הקמתה.
גם מי שפוגש היום את הרב מנחם מקובר - מחבר עשרות ספרים, חוקר תורת המקדש והקבלה, רב מכללת אמונה, ראש המדרשה לידע המקדש ומי שעמד בראש פרויקטים שהשפיעו על עולם התורה - מתקשה לעיתים להאמין שהכול התחיל אצל נער חילוני מרמת גן, שלא ידע להבדיל בין סידור למחזור, אבל הרגיש שבתוכו בוער חיפוש שלא נתן לו מנוח.
"הייתי בן שש עשרה בערך", הוא משחזר. "זה היה עוד לפני שהיו ישיבות לחוזרים בתשובה, לפני שמכון מאיר היה קיים ולפני שכל עולם התשובה הפך למה שהוא היום. לא היה לי שום רקע. שום מושג ביהדות. אבל היה בי חיפוש פנימי".
את הרגע שבו הכול התחיל הוא זוכר כאילו התרחש אתמול. "עמדתי בלילה והסתכלתי על הכוכבים. פתאום עלתה בי מחשבה שמדע ודת לא באמת סותרים אחד את השני. לא ידעתי להסביר את זה, אבל משהו בפנים אמר לי שאני חייב להתחיל לחפש".
החיפוש הזה הוביל אותו במקרה - או כפי שהוא מעדיף לומר, בהשגחה פרטית - אל ביתו של ד"ר ציקוני, מרצה שפגש במסגרת חוגים באוניברסיטת בר־אילן. "הוא הזמין אותי לסעודת שבת. הדבר הראשון שהרגשתי כשנכנסתי לבית היה קדושה. זו תחושה שקשה להסביר במילים. לא ידעתי מה אני מרגיש, אבל הבנתי שיש כאן משהו שלא הכרתי".
משם הדרך הובילה אותו לבחור צעיר מישיבת פוניבז', הרב יוסף ברוק. המפגש הראשון עם עולם הישיבות טלטל אותו. "הוא לקח אותי לתפילת ערבית בפוניבז'. כשהגיעו לקריאת שמע, מאות בחורים אמרו יחד 'שמע ישראל'. אני זוכר שהרגשתי שזה פשוט כובש אותי. יצאתי משם בהלם".
זמן קצר לאחר מכן הופיע בבית הספר התיכון החילוני שבו למד כשהוא חובש כיפה. "המורים היו בטוחים שהשתגעתי. היום יש אלפי חוזרים בתשובה, אבל אז זה היה כמעט דבר שלא היה קיים".
מאחורי הסיפור הזה עמדה גם דרמה משפחתית לא פשוטה. אביו נפטר מהתקף לב כשהיה בן תשע בלבד, ואמו נותרה לגדל אותו לבדה. היא הייתה ניצולת שואה שאיבדה שני ילדים במלחמה, חוותה את אימי הרדיפות והסתתרה במשך חודשים ארוכים אצל משפחה גויה שהצילה את חייה. למרות שגדלה בבית דתי, השנים שאחרי השואה הרחיקו אותה מהעולם שממנו באה.
"היא קיוותה שאהיה רופא או עורך דין", הוא מספר. "כשהחלטתי ללכת ללמוד בישיבה זה היה לה קשה מאוד. הייתי הבן היחיד שלה. אבל בסופו של דבר היא חזרה בעקבותיי, וזה היה אחד הדברים ששימחו אותה יותר מכול".
סיפור נוסף, שנצרב בו מאז ילדותו, קשור לשמו. שבועות ספורים לפני לידתו חלמה אמו שאביה, שנרצח בשואה, נכנס אליה הביתה ואומר לה שהוא מבקש להנציח את שמו. "כשהתעוררה היא אמרה לאבא שלי שאם ייוולד להם בן יקראו לו מנחם מנדל. אני הנצר היחיד שנושא את שמו".
לצד סיפור הישרדותה של אמו בשואה, מספר הרב מקובר כי הטראומה המשפחתית ליוותה גם אותו. "גדלתי עם הסיוטים שלה", הוא אומר. "למדתי כבר כילד איך להרגיע אותה בלילות". עד היום הוא מתקשה לעסוק בנושא השואה, כמעט שאינו קורא ספרים בתחום ונמנע מלעסוק בו באופן ישיר. "יש משהו שנחרט עמוק בפנים", הוא מסביר.
במהלך השנים הבאות המשיך לחפש. הוא עבר בעולם הישיבות, למד במרכז הרב, בהר עציון בהמשך גם במסגרת ההסדר, אבל לא הסתפק במסגרת אחת. "תמיד הרגשתי שאני מחפש משהו עמוק יותר. לא הסתפקתי ברובד החיצוני של התורה".
החיפוש הזה הפגיש אותו עם שורה ארוכה של גדולי תורה מכל העולמות. כנער צעיר נסע לירושלים ודפק על דלת ביתו של הרב צבי יהודה קוק. "הוא קיבל אותי בחום גדול ואמר לי שהוא רוצה שאבוא ללמוד בישיבה". אחר כך הגיע גם לביתו של הרב שך, שהרושם שהותיר בו, היה בלתי נשכח. בהמשך למד שנים אצל הרב יצחק גינזבורג, נקשר לרב גץ, לבעל הנתיבות שלום, לחלבן, לרב לוריא בעל הבית גנזי, לרב מרדכי אליהו, לרב שטיינזלץ, לרבי מליובאוויטש ולמד חברותא עם הרב מנחם פרומן.
הוא מעולם לא הסתיר שהמסע הזה לא היה פשוט. "ניסו למשוך אותי לכיוונים שונים. היו מי שרצו שאהיה חסיד סלונים, היו מי שקיוו שאלך עם חב"ד. אבל תמיד הרגשתי שאני צריך לקבל מכל העולמות. עולם התורה רחב מדי בשביל להצטמצם למסגרת אחת".
אחד הקשרים המיוחדים שנרקמו לאורך השנים היה עם חסידות סלונים. במשך תקופה ארוכה למד בחברותא עם מי שלימים הפך לאדמו"ר מסלונים. "היינו לומדים יחד את הספר 'פרי הארץ'. בשבילי זו הייתה חוויה נדירה." גם היום, כשהוא נזכר בסעודה שלישית בבית המדרש של סלונים, קולו משתנה. "החושך, הניגונים, הדבקות - זו הייתה חוויה רוחנית שקשה לתאר".
באותן שנים היה גם בין החלוצים שהקימו את היישוב בת עין. "זו הייתה מחשבה להקים יישוב של בעלי תשובה". הוא היה שותף להקמת תלמוד התורה הראשון במקום, נאבק למינוי רב ליישוב וליווה את צעדיו הראשונים של המקום שהפך לימים לאחד היישובים המוכרים בגוש עציון. "הכול היה כרוך במאבקים. כל דבר קטן דרש מלחמה". אחרי שש שנים, ובהכוונת רבו החלבן, עזבה המשפחה את היישוב וחזרה לירושלים.
דווקא בתקופה ההיא התחולל המפנה הגדול של חייו. הוא התבקש להכין שיעור על בית המקדש הראשון, ובמהלך הלימוד גילה פרט שלא הכיר - שני זוגות הכרובים שעמדו בקודש הקודשים. "זה פשוט תפס אותי. הרגשתי שנפתח בפניי עולם חדש".
מאותו רגע הפך בית המקדש למפעל חייו. הוא הצטרף למכון המקדש, ובהמשך ניהל את פעילותו במשך שנים. תחת ידיו התרחבו המחקר, הפעילות החינוכית והקמת כלי המקדש. אחד הרגעים המכוננים היה ההחלטה לבנות מחדש את מנורת הזהב.
"לא היה כסף. בשביל המכון זו הייתה הוצאה דמיונית". ואז, בעיצומו של החיפוש אחר מימון, הגיע טלפון מפתיע. רבה של אוקראינה סיפר לו על איש עסקים שביקש לקחת חלק דווקא בבניית המנורה. "פתאום הגיע צ'ק של שמונה מאות אלף שקלים. מבחינתי זו הייתה השגחה פרטית".
המנורה יוצרה תחילה מפליז ובהמשך צופתה בזהב בטכנולוגיה מיוחדת, וכיום היא ניצבת ברובע היהודי ומשקיפה לעבר הר הבית. עבור הרב מקובר היא הרבה יותר ממוצג היסטורי. "אני מתפלל שנזכה לראות אותה במקום שאליו היא שייכת".
במקביל לעבודתו במכון המקדש החל לכתוב ספרים. תחילה על המשכן, אחר כך על בית ראשון, בית שני, הקורבנות ובית המקדש השלישי. הוא מספר שככל שהעמיק בלימוד נבואת יחזקאל, הבין עד כמה מעט נכתב בצורה נגישה לציבור הרחב.
גם הרב מרדכי אליהו ליווה את דרכו של הרב מקובר ועודד אותו להמשיך בעיסוק בבית המקדש ובפנימיות התורה. בכל פעם שהיה מביא אליו ספר חדש, הרב אליהו התעניין בו בהתלהבות ועודד את המשך הכתיבה. לאחר שהוציא את ספרו על בית המקדש השלישי, זמן קצר לפני פטירת הרב אליהו, סיפר כי בנו חלם שהרב יושב בראש שולחן השבת כשהספר בידיו ואומר, "מי שעוסק בספר הזה בוא יבוא לגאולה". את החלום ראה כחיזוק נוסף להמשך דרכו.
לצד העיסוק במקדש הקדיש שנים רבות גם להנגשת ספרי הקבלה. הוא הוציא לאור מחדש את כתבי הרמח"ל, הרמ"ק וה"לשם", מתוך אמונה שהדור שלנו צמא לפנימיות התורה. "המטרה שלי תמיד הייתה לקחת ספרים עמוקים מאוד ולהפוך אותם לנגישים, בלי לפגוע בעומק שלהם".
מעטים יודעים שלפני כל אלה עמד גם מאחורי אחד הפרויקטים המשפיעים בעולם התורה הדיגיטלי. במשך שנים ניהל ופיתח את פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר־אילן, בתקופה שבה מאגרי מידע תורניים היו עדיין רעיון חדשני. "חיפשו אדם שמבין גם מחשבים וגם תורה. זכיתי להיות שם בשנים שבהן הפרויקט עשה את קפיצת הדרך שלו".
החיבור בין עולמות הטכנולוגיה לעולם התורה נראה היום טבעי, אבל אז היה כמעט חסר תקדים. הוא מספר שבמסגרת אותה עבודה נוצרו קשרים עמוקים עם רבנים ואנשי רוח, ובהם גם הרב עדין שטיינזלץ, שאת שנינותו ואת רוחב אופקיו הוא זוכר עד היום.
במהלך שנות עבודתו על פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר־אילן זכה הרב מקובר גם להיפגש עם הרבי מליובאוויטש. לאחר שהוצג בפני הרבי כמי שעוסק בפיתוח המאגר התורני, ביקש ממנו הרבי לשלב בו גם ספרי שו"ת של חב"ד. "ביקשתי ממנו ברכה לתורה ולילדים", הוא נזכר. "שני הדברים הללו ליוו אותי מאז, ואני מרגיש שזכיתי לראות בהם ברכה גדולה". בהמשך אף עמד עמו בקשר סביב עיסוקו בבית המקדש וקיבל ממנו עידוד להמשיך בפעילותו.