בכל העולם מדברים בשנים האחרונות על הסכנה הגדולה של מהפכת הבינה המלאכותית. מזהירים מאיבוד שליטה, מהגעה לנקודה שבה המחשבים ידחקו אותנו, מניוון של המוח האנושי, אבל יש צרה אחת שנביאי הטכנולוגיה לא הצליחו לחזות - סרטוני בחירות באמצעות AI.
הקלות שבה מפיקים ומפיצים את הסרטונים האלו, והמקום שהם תופסים ברשתות החברתיות ובתקשורת הופכים את הדיון הפוליטי למטופש ושטחי. זה כמובן מחריף בזמן הפריימריז - בתקציב דל ובכישרון לא פחות דל, כל מועמד מציף אותנו בסרטוני פייק כביכול שנונים או מצחיקים, אבל למעשה יוצר תחושה (מבוססת) שהגענו לנקודה נמוכה יותר מכל תוכנית ריאליטי צהובה.
כל הדיון הרותח על שיריונים, נאמנות, ייצוג וגיוון שמתרחש כאן סביב הפריימריז, מתרכז בסופו של דבר בשאלה הפשוטה: באיזו שיטה יגיעו אנשים טובים יותר, מוכשרים יותר ואולי גם ראויים יותר לפוליטיקה, ובהנחה שהדרישות שלנו מחברי הכנסת העתידיים (והנוכחיים) הן לא רק משחק מול מצלמה ושליפת גימיקים זולים - נראה שאנחנו בבעיה.
אולי זה יפתיע, אבל רוב הדמוקרטיות בעולם בכלל לא מקיימות פריימריז. רשימות המועמדים, כולל במקומות בהם ישנה בחירה ישירה לנשיאות או לראשות הממשלה, נקבעות על ידי מוסדות מפלגתיים שמקבילים לוועידה או מרכז מפלגה בישראל. את שיטת הפריימריז, שאמורה להיות מתקדמת ודמוקרטית, ייבאנו בשנות התשעים מאמריקה. מאז, התברר שלא כל מה שמתאים למדינת ענק של 300 מיליון איש שחיים בשלושה אזורי זמן שונים, מתאים גם לארץ הקטנה שלנו.
יש הרבה היגיון בבחירות מקדימות למפלגות: אנחנו הרי לא בוחרים אף אחד באופן אישי לכנסת, אלא רק מכניסים למעטפה פתק של רשימת מועמדים, והפריימריז היא ההזדמנות היחידה ליצור קשר בין אותם מועמדים לבוחרים שלהם. כמובן שבארה"ב זה ממש מתבקש: כדי שמישהו בכלל ישים לב לעיירה נידחת באיווה, או למצב החוות בטקסס, כל מועמד לנשיאות צריך לנהל שם קמפיין ולהתחרות על קולות האזרחים. חוץ מזה, הנציגים של המפלגות לקונגרס ולסנאט נבחרים בבחירות אזוריות, וכל אחד מהם מייצג אזור ספציפי, שלו הוא מחויב לדאוג. אם טראמפ מתכנן מהלכים שיפגעו בתושבי קליפורניה, למשל, יש מספיק נציגים מהמדינה הזו (כולל אלו שבמפלגה שלו!) שיתנגדו כדי לשמור על האינטרסים של הבוחרים שלהם.
עם כל הכבוד לנציגי מחוז דן, מחוז השפלה, המגזר הלא יהודי, המרחב הכפרי, ההתיישבות העובדת וכל מיני כאלו שנבחרים בפריימריז כאן בארץ - אין להם שום משמעות במציאות הישראלית. האם לחדרה, קרית מוצקין, באר שבע ומבשרת ציון יש אינטרסים כל כך שונים ברמה הלאומית? ברור שלא. אז איך משיגים מגוון דעות ואינטרסים שייצגו אותנו בפרלמנט? בדיוק בשביל זה יש לנו שיטה של ריבוי מפלגות, מה שאין בארה"ב.
השכול כמקדם אלקטורלי
אבל הבעיה כאן היא לא רק מבנית וקשורה בגודל של ישראל, אלא בפוליטיקה שהפריימריז מייצרים. מהר מאוד הבינו כאן את העסק, והפריימריז הפכו מביטוי של הצרכים והרצונות של הציבור, למשהו אחר לגמרי. 'מפקדי הארגזים', שבהם מצביעים בכלל לא מתעניינים בד"כ במפלגה אלא מחוייבים לקבלני קולות, רשימות חיסול פוליטיות, דילים מכוערים, וגם הרבה מאוד שחיתות קטנה וגדולה, חסויה וגלויה. כדי להיבחר, חברי כנסת נדרשים לשני דברים: להיכנס לדילים הגדולים של מוקדי כוח כמו ועדי עובדים וקבלני קולות עצמאיים, וכמובן לעשות הרבה רעש בתקשורת. ככל שמתקרבים הפריימריז אנחנו זוכים לראות את הנציגים שלנו מוציאים סרטונים, הודעות ונאומים שנעים על הציר שבין מוגזם למביך.
אז מהי האלטרנטיבה? שאלה טובה. אין כאן פתרון מושלם: כאשר הבחירה נתונה בידי כמה מאות או אלפים בודדים של חברי מרכז או ועידה, זה פתח לא פעם לאפשרות של שחיתות, כי כל קול הופך למאוד משמעותי. גם האפשרות של ועדה מסדרת או פשוט שיריונים של היו"ר שמרכיבים למעשה את הרשימה היא בעייתית: בסופו של דבר חברי כנסת אמורים לייצג את הציבור, ולבקש מהם את אמונו, והסיכוי שלהם להיבחר לא צריך להיות תלוי רק בכמה הבוס מחבב אותם.
ויש עוד תופעה שלילית של תרבות השיריונים: ראשי הרשימות מנסים לנחש אילו אנשים יהיו פופולריים ויתרמו לתדמית המפלגה, ובמסגרת המשחק הזה מגיעים למקומות לא ממש בריאים. המגמה האחרונה היא שיריון אנשים שהיו בחזית התקשורתית של נפגעי המלחמה: משפחות חטופים, משפחות שכולות, אנשים שהיו חלק ממאבקים ופורומים שונים על בסיס כאבם האישי, ופתאום כל ההזדהות המוצדקת שזכו לה מתורגמת למטבע פוליטי.
זה לא שאין מדובר כאן באנשים ראויים - להיפך, כמה מהם ממש מרשימים, אבל צריך לשאול את עצמנו האם שכול או אובדן או טראומה אישית צריכים להיות כרטיסי כניסה לפרלמנט שלנו? לדעתי לא, בטח לא כמועמדים משוריינים. כשנועם שליט העמיד את עצמו לבחירה בפריימריז של העבודה ב-2012 הוא הביא איתו אינספור שעות של נוכחות תקשורתית, בדרך כלל מלטפת, וניהול מאבק ציבורי חוצה מדינות, ובכל זאת לא היה קרוב להיכנס לרשימה. יכול להיות שבניגוד לראשי המפלגות, הציבור דווקא מפריד בין האישי לכללי.
ועם כל זה, הגענו לנקודה שעדיפים בעיניי הרשימות המסדרות והשיריונים, כי בסופו של דבר כשאנחנו ניגשים לקלפי אנחנו לא חושבים מי מוצב במקום השנים עשר או העשרים וארבעה או אפילו במקום הרביעי ברשימה. או שאנחנו מצביעים בדרך כלל על פי ראש המפלגה, או שאנחנו מצביעים אידיאולוגית בלי קשר לזהות השמות שמופיעים בה.
הבחירות באוקטובר יספקו לנו מספיק מחלוקת, רגעי מבוכה, ותחושת מיאוס כללית, ואם אפשר לוותר על כל אלה כבר בפריימריז - רק הרווחנו.
המאמר מובא באדיבות השבועון "מצב הרוח"