הקריאות להחלפתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נשמעות באופן תדיר, וזוהי עמדה לגיטימית לחלוטין.
לנתניהו, כראש ממשלה, יש אחריות למחדל 7 באוקטובר. כמי שעמד בראש המדינה במשך שנים, הוא אינו יכול להתנער מן האחריות הלאומית והמיניסטריאלית.
אולם האחריות לבדה אינה מספיקה כדי להכריע את שאלת ההנהגה.
מי שמבקש להחליף את ראש הממשלה חייב להוכיח באופן ברור ומשכנע שקיימת אלטרנטיבה טובה יותר. לא רק אדם אחר, אלא תפיסת עולם עדיפה, ניסיון מתאים יותר, שיקול דעת נכון יותר ויכולת גבוהה יותר להוביל את מדינת ישראל במציאות הביטחונית והמדינית המורכבת שאליה נקלעה.
וכאן מתחילה הבעיה.
רוב הטוענים כיום לכתר אינם מגיעים מבחוץ. איזנקוט, גנץ, בנט, לפיד, יאיר גולן ואחרים היו חלק בלתי נפרד מהמערכת המדינית והביטחונית בעשרים וחמש השנים האחרונות. חלקם כיהנו כראשי ממשלה, כשרי ביטחון, כשרים, כאלופים, כרמטכ"לים או כחברי קבינט.
במשך שנים הובילה את מדינת ישראל תפיסה אסטרטגית שרבים מהטוענים כיום לכתר היו בין מעצביה, תומכיה ואדריכליה. תפיסה זו גרסה כי ניתן לנהל את הסכסוך במקום להכריעו. היא התבססה על שילוב של הרתעה, הכלה, המב"ם (המערכה שבין המלחמות), סבבי לחימה מוגבלים, שיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים מתוך הנחה שהדבר יצמצם את המוטיבציה לטרור, וחיפוש אחר הסדרים זמניים - הכול מתוך אמונה שניתן לשמר יציבות לאורך זמן מבלי לשנות מן היסוד את המציאות הביטחונית.
חשוב לדייק: לא כל אחד מהכלים הללו היה שגוי. המב"ם, למשל, השיג הישגים משמעותיים בפגיעה בהתבססות האיראנית ובהתעצמות אויבינו. גם הרתעה, הסדרים זמניים או צעדים כלכליים הם כלים לגיטימיים בארגז הכלים של כל מדינה.
הבעיה החלה כאשר אותם כלים חדלו להיות אמצעים והפכו לאסטרטגיה בפני עצמה. במקום לשמש בדרך להכרעה או לשינוי המציאות, הם הפכו לתחליף להכרעה. כך נוצרה קונספציה של ניהול הסכסוך, דחיית העימות והשגת שקט זמני, במקום חתירה עקבית לשינוי יסודי של המציאות הביטחונית.
הקונספציה הזו קרסה ב-7 באוקטובר.
לכן, מי שמבקש כיום את אמון הציבור חייב להסביר לא רק מדוע נתניהו צריך ללכת, אלא גם מה היה חלקו שלו באותה תפיסה ובמה השתנה מאז. קשה להציג דרך חדשה כאשר היית חלק משמעותי מן הדרך הישנה.
לזכותו של אביגדור ליברמן צריך לומר כי מבין מובילי המחנה המתנגד לנתניהו כיום, הוא היה היחיד שהתריע במשך שנים באופן עקבי נגד מדיניות ההכלה, נגד ההסתפקות בסבבי לחימה ונגד האפשרות לחיות לאורך זמן לצד חמאס מבלי להכריעו. הוא אף קרא באופן חד-משמעי לפעול לחיסול הנהגת חמאס, ובהם יחיא סינוואר ואסמאעיל הנייה, מתוך תפיסה שלפיה לא ניתן להשלים עם קיומו של שלטון טרור ברצועת עזה. גם אם ניתן לחלוק עליו בנושאים רבים אחרים, קשה להתעלם מהעקביות שהפגין בסוגיה הזו.
ומנגד ניצב נתניהו.
אין חולק כי האחריות העליונה למחדל רובצת גם עליו. אולם בעיניי, דווקא הוא עבר את תהליך ההתפכחות המשמעותי ביותר מאז קריסת הקונספציה.
אין בכך כדי למחוק את אחריותו. יש בכך הכרה בכך שמנהיגים נבחנים גם ביכולתם ללמוד, להשתנות ולפעול אחרת כאשר המציאות משתנה.
מאז 7 באוקטובר אימצה ישראל, בהנהגתו של נתניהו, מדיניות התקפית בהרבה. המלחמה נגד חמאס, הפגיעה המתמשכת בחיזבאללה, הרחבת חופש הפעולה של צה"ל והנכונות לקבל החלטות אסטרטגיות נועזות יותר מול איראן - כל אלה מעידים, בעיניי, על שינוי משמעותי בתפיסת העולם. אפשר להתווכח על החלטות מסוימות, אך קשה להתעלם מן העובדה שחלק מרכזי מהאחריות - וגם מהקרדיט - על קבלת ההחלטות האסטרטגיות מונח בראש ובראשונה על שולחנו של ראש הממשלה.
וכך נוצר, בעיניי, פרדוקס:
המנהיג שנושא באחריות לא מבוטלת למחדל הוא גם המנהיג שנראה כמי שהתפכח יותר מכל יריביו מן הקונספציה הישנה.
זו הסיבה שאני סבור שגם היום הוא המועמד המוביל להרכבת הממשלה הבאה. מי שמבקש לחלוק על כך צריך להציג אלטרנטיבה טובה יותר - לא רק ביקורת חריפה יותר.
אפשר לכנות זאת "הרע במיעוטו". אני רואה בכך בחירה במועמד שמציע כיום, בנסיבות שנוצרו, את השילוב המשכנע ביותר של ניסיון, אחריות והתפכחות. נכון, קיימות סוגיות מהותיות נוספות שלא נדונו כאן, אך ליבת הדיון היא התפיסה הביטחונית והאסטרטגית, והיא בעיניי השאלה המרכזית.
ומכאן גם קריאה אישית לידידי אביגדור ליברמן.
אני יודע שקיימות ביניכם מחלוקות עמוקות, אישיות ופוליטיות, ויש להן בסיס. אולם אם טובת המדינה היא השיקול העליון, ראוי לשקול לאחר הבחירות אפשרות של שיתוף פעולה.
אם אכן יתברר שנתניהו הוא שיקבל את אמון הציבור להרכבת הממשלה, ואם הכיוון האסטרטגי החדש יימשך, ייתכן שחבירה בין מי שעבר תהליך של התפכחות לבין מי שהתריע במשך שנים מפני הקונספציה תהיה נכונה יותר למדינת ישראל מאשר חבירה לכלל כוחות האופוזיציה, שטרם ערכו חשבון נפש אמיתי לגבי תפיסתם המדינית, וכיום מאוחדים בעיקר סביב מטרה אחת - החלפת נתניהו.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק מי יעמוד בראש הממשלה.
השאלה היא האם מדינת ישראל באמת החליפה את הקונספציה שהובילה אותה ל-7 באוקטובר, או שהיא מסתפקת בהחלפת אנשים, בעוד שתפיסות היסוד נותרות כשהיו.
הציבור אינו נדרש לבחור רק בין אנשים. הוא נדרש לבחור בין קונספציות, בין תפיסות עולם, ובין מי שמוכיח במעשיו כי הוא מסוגל ללמוד, להשתנות ולהוביל את מדינת ישראל במציאות החדשה שנכפתה עליה.