יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כאילו נכנס לך משהו לעין, אבל האמת היא שפשוט נכנס לך משהו ללב.
ישבתי הבוקר לקפה בקונדיטוריה מוכרת ברחביה:
ריח של מאפים טריים באוויר ואנשים מתרוצצים בבוקר העמוס של יום חול.
פתאום, התרחשה סצנה שגרתית מדי, כזו שכולנו מכירים:
אישה, נראית נזקקת, ניסתה לרכוש לעצמה כמה עוגיות.
היא חיפשה בכיסים שלה, הציגה מטבעות בודדים, אבל המחיר בלוח לא תאם את מצב העו"ש שלה.
מבוכה באוויר.
העיניים של המוכר נעו בחוסר נוחות, והזמן כאילו קפא לרגע.
עוד לפני שהספקתי להנהן לעצמי או לחשוב על איזו מחווה אבירית, ראיתי אותה:
נערה, לא יותר מבת שבע-עשרה, עומדת שם בתור.
בלי נאומים חוצבי להבות, בלי פוסטים מתוזמנים ברשתות החברתיות, בלי 'סטורי' שמתעד את המעשה למען הדורות הבאים.
היא פשוט עשתה את מה שהנשמה היהודית שלה הכתיבה לה:
הצמידה את הטלפון שלה למסוף האשראי, שילמה על העוגיות, וסגרה את האירוע בשקט מופתי ובחיוך ביישן.
באותו רגע, הרגשתי את רבי לוי יצחק מברדיטשב עומד לידי, מנגב דמעה של נחת, וצועק בקולו המוכר אל כיסא הכבוד:
"ריבונו של עולם! תראה! תראה אילו ילדים יש לך!".
אנחנו חיים בתקופה שבה נוח לנו מדי לבקר את הנוער.
אנחנו שומעים על 'דור הטיקטוק', על המרדף אחרי ה'לייקים', על הניתוק והמסכים.
אבל הבוקר, בלב רחביה, קיבלתי שיעור באהבת ישראל אמיתית:
הילדים שלנו הם לא רק דור של טכנולוגיה.
הם דור של חסד שפועם בטבעיות, ללא יחסי ציבור וללא יומרנות.
הם עושים טוב כי זה פשוט מה שהם.
בלי 'חפירות', בלי אכילות ראש, ובלי לחכות לתודות:
הם פשוט מחליטים לשמח יהודי אחר.
הנערה הזו, עם התיק על הגב והנשמה הגדולה, הזכירה לי שאנחנו לא צריכים לדאוג לעתיד של עם ישראל.
כשהלב כל כך רגיש, כשהיד נשלחת לארנק וללב עוד לפני שהמוח מספיק לחשב עלויות...זוהי גאולה.
הנוער שלנו הוא לא הדור הבא:
הוא הדור הזה, ממש עכשיו, שמוביל אותנו במתיקות ובצניעות אל המקום שאנחנו כל כך מייחלים לו.
הלוואי שנזכה לראות את היופי הזה בכל רגע, בכל פינה, ובכל לב יהודי שפועם סביבנו.
אח, איזה נוער מדהים יש לנו. אשרי העם שככה לו.