ירושלים באור ראשון קידמה את פני ביציאה ממשכן הכנסת הבוקר.
זכיתי להיות השרה האחרונה במליאת הכנסת, ברגעים האחרונים של נעילתה, בתום שבוע ארוך, מתיש, רב מתח ותהפוכות, רגע לפני שיוצאים לבחירות. הכנסת ה 25 אכן מילאה את ימיה. רגעי הפרידה היו עייפים אבל גם יפים, מרגשים וגם מאחדים.
החוק הכמעט אחרון שעלה היה "חוק זכרון הטבח והנצחת הגבורה ביום שמחת תורה השביעי באוקטובר". כשרה, לא הייתי מעורבת בהליך החקיקה, והנה, אני יושבת במליאה ומגלה שתהליך החקיקה הארוך של החוק הרגיש הזה, שיש בו פוטנציאל נפיץ ומפלג, התבצע מתוך הקשבה ואחריות, ושגם בדרך וגם בתוצר הסופי מתבטאת האחדות שהעם שלנו, וגם נבחריו, יודעים לגלות ברגעי מבחן. לשמוע חברים משני צידי המפה הפוליטית מבטאים הערכה עמוקה אלה לאלה על מאמץ המשותף הזה - זו חוויה מחזקת ומרוממת, שמציגה את הפנים האמתיות והיפות הכנסת.
כמשה רבנו בפרשה, מצאתי את עצמי השבוע מתבוננת אחורה אל קדנציה ארוכה של הכנסת ה 25, על המסע הארוך שעשינו במהלכה, על תחנותיו הרבות שחלקן קשות וכואבות ומדממות, על צמתי-ההכרעה שעברנו, על הלחצים בהם עמדנו, על ההתלבטויות הקורעות וההחלטות הכמעט בלתי אפשריות, על ההצלחות שלא-יאומנו, וגם על מה שלא זכינו, או שעדין לא זכינו.
העוגן המשמעותי ביותר עבורי בתקופה הארוכה והמאתגרת הזו היתה הסיעה שלנו, סיעת הציונות הדתית, והשותפות המיוחדת שנבנתה בה באינספור ישיבות סיעה בהן כל המשתתפים מכוונים את ליבם כלפי שמיא, וכלפי הציבור שאנחנו שלוחיו. עשרות שנים אני חיה ונושמת כנסת (עוד הרבה לפני שנבחרתי בעצמי), ומעולם לא פגשתי סיעה שפעלה בשיתוף פעולה ובגילוי לב שכזה, כפי שפעלנו אנחנו, בהובלתו של בצלאל, שידע לייצר את האינטימיות המיוחדת הזו, ולבסס אותה על אדני הערכים למענם נבחרנו.
זכיתי להיות שותפה בסיעה שניווטה את דרכה במים מאד סוערים, מתוך אחריות גדולה, חשיבת עומק, פתיחות, הקשבה, אהבה והערכה הדדית, ונסיון כן למצוא שוב ושוב את הדרך הנכונה, עבור המדינה האהובה שלנו. אני מודה לקב"ה על הזכות להיות חלק מהסיעה המיוחדת הזו.
אני מודה על הזכות לשרת ציבור ערכי ומופלא כל כך, ציבור של "הנני", ציבור של חלוצים: במלחמה, בהתיישבות, בהתנדבות ובעזרה הדדית, בהירתמות לכל משימה לאומית. ציבור של רוח גדולה ומרוממת. אני מודה על בתי המדרש ובתי החינוך של הציבור הזה, בהם מלמדים תורה גדולה, תורת חיים של עם ששב הביתה, תורה שמאירה את כל מציאות חיינו, ורותמת את כולנו להיות שותפים מלאים במהלכים הגדולים, גם אם הם קשים מנשוא, לפעול עם א-ל מתוך תחושת חובה וגם זכות. זכות גדולה עבורי להיות שליחה של ציבור כזה.
אני מודה על כל האנשים, מכל קצווי העם והארץ, שהמפגשים אתם נתנו לי כח, ורוח גדולה. יש לנו עם של גיבורי-על, וזו לא מליצה. לשרת את עם ישראל זו זכות כשלעצמה, אבל ההיכרות הקרובה עם כל כך הרבה אנשי מופת מן השורה, כאלה שאפילו לא יודעים שהם כאלה - נתנה לי בכל פעם מחדש כל כך הרבה כחות.
אני מודה במיוחד לפעילים בכל הארגונים שסייעו לי בדרך. "תהיו אורית סטרוקים" - זו היתה הבקשה שביקשתי עם כניסתי לתפקידי כשרה. הכרתי היטב את החשיבות של פעילות חוץ-פרלמנטרית שמחזקת את נבחרי הציבור, שמעניקה להם רוח גבית, שמייצרת עבורם את הלחץ הנגדי אל מול לחצים רבי-עוצמה, שמונעת מהם להיכשל בדרכם, וגם כזו שמביאה בפניהם נתוני אמת מדויקים, חוות-דעת מועילות, ומפגישה אותם עם המציאות שהם לא תמיד יזכו לקבל דרך הנתונים הרשמיים.
זה מה שעשיתי אני לאורך עשרות שנים, וזה מה שביקשתי מהציבור שיעשה מעכשיו בשבילי. אני מודה מעומק הלב לכל ה"אורית סטרוקים" שפגשתי בהפגנות, במסדרונות הכנסת, בפגישות במשרדי, ובשטח. אנשים נפלאים שמבינים עד כמה הפעילות הזו חשובה, ושהשקיעו וימשיכו להשקיע זמן, מאמץ, חשיבה, ותשומת לב כדי שנבחרי הציבור יצליחו ולא יכשלו - תודה ענקית!!
אני מודה לכל מי שהתפלל עבורנו. כמעט בכל מפגש או נאום ביקשתי שוב ושוב: "תתפללו עלינו! אנחנו עומדים בפני אתגרים קשים ודילמות נוראיות, וזקוקים לכל כך הרבה אור, ושכל טוב, וסיעתא דשמיא, בבקשה תתפללו עלינו". מעת לעת אני זוכה לפגוש אנשים שנענו לבקשה הזו, והם מספרים לי בהתרגשות שאכן מתפללים עלינו בכל יום. לי אין ספק שהתפילות הללו נושאות אותנו ומפלסות את דרכנו לאורך השנים הקשות והמופלאות האלה. ואני מבקשת להודות עליהן מקרב לב.
ואני מודה לה' יתברך, על כל הסיעתא דשמיא שזכינו בה, על האור הטוב גם במצבים של חושך, ועל נסיו ונפלאותיו שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קיווינו לך, הוי כמה קיווינו וכמה נזקקנו לעזרת ה', שלא תסור מאתנו. "האם את מצטערת על ההתבטאות שלך בדבר תקופה של נס?" נשאלתי השבוע, והודיתי מאד על השאלה הזו, שסיפקה לי הזדמנות להסביר, מעל גלי האתר, עד כמה אנחנו אכן בתקופה של נס.
"מרחוק כל דבר נראה נס/ אבל מקרוב גם נס לא נראה כך./ אפילו מי שעבר בים-סוף בבקיעת הים ראה רק את הגב המזיע/ של ההולך לפניו,/ ואת נוע ירכיו הגדולות" - כתב המשורר יהודה עמיחי, ואני אומרת: גם כשהגב מזיע עד-כלות, גם כשהרגליים מבוססות בבוץ, והירכיים והכתפיים בקושי נושאות, גם אז ודווקא אז צריך להתבונן גבוה יותר, לראות את גודל הנס שנעשה לנו, להבין את האירוע הגדול של "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".
"ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" - "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו" - מפרש רש"י ומסביר את הכאב הגדול של משה רבנו על השקפת העולם שפשוט מסרבת לראות את גודל הנס. בהרחבה רבה מסביר משה רבנו בפרשתנו את נזקה הנורא של התעמולה, את מסוכנותם העצומה של קמפיינים של שקר, וממילא גם את החשיבות והאחריות הגדולה המוטלת עלינו להתבונן על המציאות, גם אם היא קשה, בעיניים שרואות את הנס, מודות עליו, ומנחות אותנו להמשיך לנוע קדימה מכוחו ובתוכו.
תודה, ריבונו של עולם, על תקופה של נס ושל נסים רבים, גם אם היו בה קשיים וכאבים שאסור לטשטש ושאי אפשר לשכוח. תודה על הזכות להיות שליחה של עם ישראל בתקופה הזו. השתדלתי לעשות את הישר והטוב, התפללתי לא לטעות ולא למעוד, עכשיו תור עם ישראל לומר את דברו לגבי המשך הדרך.