בבוקר 7 באוקטובר מדינת ישראל התקשתה לתפקד, אבל אזרחי ישראל התייצבו. לוחמים יצאו מבתיהם עוד לפני שקיבלו פקודה, מילואימניקים הגיעו ליחידות, אזרחים הצילו משפחות, בעלי עסקים תרמו ציוד וקהילות שלמות מילאו את החלל שהמערכות הותירו. מאז, אותם אנשים נושאים על גבם את הביטחון, את הכלכלה ואת החוסן הלאומי.
הם אינם מבקשים מחיאות כפיים. הם מבקשים מדינה שמתפקדת.
בשנים האחרונות התרגלנו לשיח שמפריד בין ביטחון, כלכלה, משילות, חינוך ושירות. בפועל, כל אלה הם חלק מאותו חוזה בין המדינה לאזרחיה. מדינה שאינה מכריעה את אויביה, אינה מגינה על החקלאי מפני פרוטקשן, אינה מקלה על בעל העסק ואינה דורשת השתתפות מהמסוגלים לכך, היא מדינה שמפרקת את החוזה שעליו היא נשענת.
ישראל זקוקה לתפיסה פשוטה וברורה: מדינה חזקה מול אויביה, תקיפה מול עבריינים, יעילה ולא מכבידה על האזרח העובד, ואחראית כלפי מי שבאמת זקוק לה.
העיקרון הראשון הוא הכרעה. במשך שנים ניהלה ישראל איומים במקום להסיר אותם. היא הסתפקה בסבבים, בהפוגות ובהישגים זמניים, בזמן שאויביה למדו, התחמשו והתכוננו למערכה הבאה. הניסיון הזה נכשל. מדינה ריבונית אינה יכולה לחיות דרך קבע תחת איום ולהסתפק בהבטחות שהשקט יחזיק מעמד.
ישראל צריכה לפעול ביוזמה, לגבות מחיר כבד מכל מי שתוקף אותה וליצור מציאות שבה אויביה מבינים שמערכה נגדה תסתיים באובדן שהם אינם מוכנים לשאת. זו אינה שאיפה למלחמה. זו הדרך לצמצם את הסיכוי למלחמה.
מאותה סיבה, אין להקים מדינה פלסטינית שתהפוך לבסיס טרור נוסף סמוך למרכזי האוכלוסייה בישראל. שלום אמיתי אינו מתחיל בוויתור על ביטחון, אלא בהכרה מלאה בזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית ובטוחה בארץ ישראל.
העיקרון השני הוא אחריות. מי שמבקש זכויות במדינה חייב להיות שותף, ככל יכולתו, גם בחובותיה. מי שמסוגל לשרת צריך לשרת. מי שמסוגל לעבוד צריך לעבוד. מי שמסוגל לרכוש השכלה ומקצוע צריך לקבל כלים ותמריצים לעשות זאת.
הדבר נכון גם ביחס לציבור החרדי. מדינת ישראל צריכה להגן על לימוד תורה אמיתי ולהבטיח שמי שנועדו להקדיש את חייהם ללימוד יוכלו לעשות זאת. אבל אין הצדקה להפיכת מעמד בן הישיבה למסלול השתמטות המוני. יש להכיר בקבוצה מצומצמת ומפוקחת של לומדי תורה מצטיינים, לבנות מסגרות שירות מותאמות ואמינות, ולדרוש מכל היתר שירות צבאי, לאומי או אזרחי משמעותי.
העיקרון השלישי הוא משילות. פרוטקשן, פשיעה מאורגנת, גניבות חקלאיות ואלימות אינם רק עניינים פליליים. הם איום ישיר על ריבונות המדינה. בעל עסק שנדרש לשלם לעבריינים אינו אדם חופשי. חקלאי שחושש להגיע לאדמתו אינו אזרח מוגן. משפחה שמפחדת להתלונן אינה חיה במדינה מתפקדת.
משילות אינה סיור מצולם ואינה הודעה לתקשורת. משילות היא מודיעין איכותי, אכיפה רציפה, ענישה מרתיעה, חילוט נכסים והגנה אמיתית על עדים. היא מתקיימת רק כשהעבריין חושש והאזרח מרגיש מוגן.
העיקרון הרביעי הוא חירות כלכלית. אותה מדינה שצריכה להיות חזקה מול אויבים ועבריינים חייבת להפסיק להיות מכשול בפני העובד, העצמאי והיזם. צריך לצמצם בירוקרטיה, לקצר הליכי רישוי, להרחיב יבוא מקביל, להסיר חסמים, לפתוח שווקים לתחרות ולהילחם במונופולים ובקרטלים.
ימין כלכלי אמיתי אינו מעניק הגנה לבעלי הון מקורבים. הוא מגן על הצרכן, על העובד, על היזם ועל בעל העסק באמצעות תחרות הוגנת והזדמנות שווה.
גם הממשלה עצמה חייבת להשתנות. פחות משרדים מיותרים, פחות כפילויות, פחות רגולציה שאין בה תועלת, ויותר שירות ישיר, מהיר ומדיד לאזרח. כל שקל שמוציאה המדינה הוא שקל שהציבור עבד עבורו. לכן כל תקציב חייב להיבחן לפי תרומתו לביטחון, לצמיחה, לפריון או לקיום בכבוד.
הצפון והדרום צריכים להיות מנועי צמיחה, לא אזורים שממתינים לחסדי הממשלה. תשתיות תחבורה, חינוך מקצועי וטכנולוגי, תעשייה, חקלאות ותעסוקה איכותית יוכלו לפרוח רק במקום שבו קיימים ביטחון אישי ומשילות. בלי חוק אין השקעה, ובלי השקעה אין צמיחה.
אבל חירות אינה הפקרות. ילד רעב, חולה, קשיש, אדם עם מוגבלות או משפחה שנקלעה למשבר אינם יכולים להישאר מאחור. מדינה יהודית וציונית מחויבת לערבות הדדית. תפקידה לסייע למי שאינו מסוגל לעמוד בכוחות עצמו, אך לא להנציח תלות של מי שיכול לעבוד, לשרת ולהתקדם.
מעל כל אלה עומדת שאלת המנהיגות. מנהיגות אינה תרגיל ביחסי ציבור ואינה חלוקת אחריות בין יועצים, פקידים ודרגים מקצועיים. מי שמקבל סמכות חייב לקבל אחריות מלאה לתוצאות. הציבור אינו זקוק לעוד מנהלים של משברים, אלא למנהיגים שמונעים אותם, מקבלים החלטות ומבצעים אותן.
זהו החוזה הישראלי החדש שצריך להציע לציבור. חוזה שמתגמל שירות, עבודה, יוזמה ואחריות. חוזה שמגן על החלש בלי להחליש את היצרן. חוזה שמכבד את התורה בלי להפוך אותה לכלי פוליטי. חוזה שמחזיר ביטחון לדרום ולצפון, הזדמנות לפריפריה ואמון לאזרח.
העם כבר הוכיח שהוא יודע להתייצב למען המדינה. עכשיו הגיע תורה של המדינה להתייצב למענו. לא בעוד ועדה, לא בעוד סיסמה ולא בעוד הסבר מדוע אי אפשר. ישראל זקוקה להנהגה שיודעת לשרת, להכריע ולבצע.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה בניהול משברים