אמירות ומעשים אסורים וכאלה שהם 'רק' בלתי ראויים נהוג להסתיר, לומר ולעשות במחשכים, באין רואה. במציאות, תמיד יהיה פער בין הראוי הנישא בפי כל לבין המצוי המוסתר, בין ההצהרות המדגישות את ההיבטים החיוביים לבין התנהגויות בפועל שבהן ניכרים גם ההיבטים השליליים. לכן חשובים במיוחד אותם מקרים נדירים שבהם האמת העירומה מופיעה לעיני כל.
שופטת בית המשפט המחוזי מיכל אגמון-גונן היא שם מוכר מאוד. היא מככבת בקביעות ובהתמדה ראויה לציון באמצעי התקשורת, בעיקר על רקע פסקי דין חריגים ושערורייתיים, בתחום הרגיש של ההגירה הבלתי חוקית לישראל. רק אזכור של דוגמאות לפסיקותיה יחייב כמה טורים.
האג'נדה המובילה של אגמון-גונן היא חד משמעית: יש להיענות תמיד לכל אחת ואחד ממהגרי העבודה והמסתננים בישראל ולדחות בעקביות כל מדיניות שמשמעותה הגבלה על אותם מסתננים ושוהים בלתי חוקיים. במסגרת אג'נדה זו, לא היתה לה בעיה לצטט את שירו של נתן אלתרמן 'הלשון השוודית' בדיון על גירוש כמה מהאוקראינים שהגיעו לישראל בעקבות המלחמה. שיר זה של אלתרמן משנת 1943 עוסק במתן המקלט ליהודים על ידי השוודים. זהו עולם ההשוואות של אגמון-גונן, השוואה בין הצלת יהודים בשואה לבין הרחקת אוקראינים למקומות לא מסוכנים.
באחד המקרים המדהימים בג"ץ נתן למדינה שבוע להשיב על מקרה של מסתננת מבלי שאפילו יוציא צו ביניים. אותה מסתננת כבר שהתה כאן בעבר כמה שנים באופן לא חוקי ואף העלימה פרטים שונים. אולם האג'נדה של אגמון-גונן חזקה הרבה יותר. במהלך הזמן הזה פשוט פסקה שאין צורך להמתין לתשובת המדינה כפי שנפסק בבג"ץ ושכל מי שמגיע מאוקראינה יוכל להיכנס לכאן אוטומטית, הפרטים לא חשובים. גם אם לא מדובר באמת בפליטים.
לפי נוהל הגיוני של הרשויות בישראל, האפשרות של עובד זר להגיש בקשה להעניק מעמד לבני משפחתו היא רק אם הוא עצמו בעל מעמד. הרי לא ייתכן שמי שאינו מחזיק בעצמו בזכות לשהות ולעבוד בישראל יוכל לבקש זכויות כאלו עבור בני משפחתו. אגמון-גונן החליטה לשנות את מדיניות ההגירה מן היסוד: כל מי שהגיש בקשת מקלט ולא התקבלה החלטה בעניינו במשך שנה, ייחשב לפליט ויש חובה לדון בבקשתו להעניק מעמד למשפחתו. מדובר בלא פחות מטירוף שיש בו כדי לעודד המוני מהגרי עבודה ושוהים בלתי חוקיים לבקש ואף להשיג מעמד חוקי בישראל. בתנאי שיגיעו לאולם בית המשפט של אגמון-גונן. ואלו רק כמה דוגמאות מפסיקותיה בתחום.
היא גם לא מסתירה את האג'נדה שלה שאם היתה מתקבלת לכל אורך ורוחב פסיקותיה, היתה מרסקת לחלוטין את מדיניות ההגירה לישראל. באחד מנאומיה סיפרה בגאווה על אמא שלה שהיתה מוכנה להסתיר מסתננים בביתה אם יגורשו והוסיפה כי "זה היחס שהמדינה צריכה לגלות". בעיניה, אם כן, מדובר בזכות אוטומטית שחשיבותה כה רבה עד שכדי להגשימה מותר לעבור על החוק.
השבוע היא חצתה קו אדום, ויש לקוות שהתלונה שכבר הוגשה נגדה תתברר במהירות ותביא להדחתה משיפוט או לכל הפחות להרחקתה המיידית מכל תחום ההגירה.
בקבוצה של מאות משפטנים, מישהי שאלה בתמימות: "אולי מישהי עוסקת בענייני הגירה או יודעת להפנות אותי לייעוץ מתאים?" בנוגע לתייר מרואנדה שכניסתו לישראל סורבה. ואז, אגמון-גונן ענתה: "תומר ורשה. הכי טוב". תקראו שוב, לאט: שופטת בישראל, שאמורה כמובן להיות ניטרלית לפחות לגבי עורכי דין המופיעים בפניה, ממליצה על עורך דין המופיע בפניה.
במדינה מתוקנת אגמון-גונן כבר מזמן לא היתה שופטת. אולי הפעם.
באדיבות השבועון מצב הרוח