שלושים שנה אחרי שהוקמה, ישיבת ההסדר בנהריה ניצבת כאחד המוסדות התורניים המזוהים ביותר עם הגליל המערבי. מאות תלמידים ואלפי בוגרים עברו בשעריה, רבים מהם ממשיכים לשלב בין לימוד תורה לשירות משמעותי בצה"ל ולהובלה קהילתית ברחבי הארץ.
אבל כשמשוחחים עם ראש הישיבה, הרב משה אדלר, נדמה שכל ההישגים הללו הם רק הרקע לסיפור עמוק יותר. מבחינתו, השאלה המרכזית אינה כמה תלמידי חכמים הישיבה מעמידה, אלא איזה בני אדם יוצאים מבית המדרש.
כמעט שלושה עשורים הוא חי את הישיבה מבפנים. לפני אחת עשרה שנים מונה לעמוד בראשה, אחרי שנים ארוכות כר"מ וכאיש חינוך. הוא אינו מדבר במונחים של מהפכה, אלא של התאמה. התאמה לדור שהשתנה, לחברה שהשתנתה ולמציאות שמציבה בפני עולם התורה אתגרים חדשים שלא היו מוכרים לפני עשרות שנים.
"אני מנסה בישיבה לגדל תלמידי חכמים ובני אדם", הוא אומר. "תלמיד חכם כל הישיבות מנסות. אני אוסיף שאנחנו רוצים לא רק להעביר ידע, אלא גם ללמד איך ללמוד, איך לחשוב, לפתוח את האופקים. להיות בן אדם זה כבר קשה".
את נקודת המפנה בתפיסתו החינוכית הוא תולה דווקא בסדרת הרצאות ששמע לפני כעשור מינון מלאך. המרצה תיאר כיצד העולם המערבי עובר תהליכי שינוי עמוקים שהחלו כבר במהפכה התעשייתית, התעצמו עם תנועת ההשכלה ומואצים כיום בקצב חסר תקדים. הדברים הללו, מספר הרב אדלר, גרמו לו להתבונן מחדש גם בעולם הישיבות.
"העולם הולך ומשתנה. זה לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בהפנמה של רעיונות ובדרך שבה אנשים חושבים. אם לפני שמונים שנה הישיבות היו בעיקר המקום שבו מצמיחים גדולי תורה, היום התפקיד שלהן רחב יותר. הן צריכות לבנות את התשתית התורנית, האמונית והמידותית של הבחור".
לדבריו, אחד השינויים הגדולים ביותר נוגע דווקא למשפחה. "היום ההורים מצפים שמערכת החינוך תחנך את הילדים, אבל מערכת החינוך הפכה להיות בעיקר מערכת הוראה. הבחורים מגיעים עם הרבה יותר ידע, אבל הרבה פחות מטען חינוכי. זו לא ביקורת על ההורים. המציאות השתנתה. שני ההורים עובדים, החיים מורכבים יותר, ובתי הספר רצים אחרי הישגים, ציונים ובגרויות. מישהו צריך להשלים את מה שחסר".
מכאן נולדה גם ההבנה שלא די בעוד שיעור, בעוד דף מקורות או בעוד מערך מסודר. "פעם הייתי נותן שיעור על חסד עם דף מקורות מסודר. אחר כך הבנתי שאנשים לא קמים ומשנים את אורח חייהם רק בגלל שקיבלו דף מקורות. במקרה הטוב הוא נשאר בקלסר, ובמקרה הפחות טוב מגיע לגניזה".
במקום להסתפק בלימוד העיוני, הוא בחר להפוך את החוויה לחלק בלתי נפרד מהחינוך. לפני הלימוד על חסד התלמידים צופים בסרטונים קצרים, יוצאים להתנדב במרכז החסד הסמוך לישיבה, מהגדולים באזור, המחלק מדי שבוע מזון למאות משפחות נזקקות. וכמובן חוזרים אל המקורות שבגמרא ובראשונים. "הרעיון הוא לשלב את הידע עם החוויה ועם המעשה. כשהבחור פוגש את המציאות, התורה כבר נקלטת אחרת".
אותה תפיסה מלווה גם את שיעורי התנ"ך. במקום להישאר בין ארבעת כתלי בית המדרש, יוצאים לעיתים התלמידים אל השטח. שיעור על שירת דבורה מתקיים בפסגת הר תבור, ותפילת ותיקין מתקיימת באחת הפסגות הסמוכות להר מירון. "כשאתה עומד מול הזריחה, מתפלל ואחר כך לומד תנ"ך במקום שבו הדברים התרחשו, הלב נפתח. זו לא חוויה בשביל לשבור שגרה. זו דרך חינוכית".
גם תפקידו של הר"מ, לשיטתו, חייב להשתנות. "ר"מ אלה לא ראשי תיבות של 'רב מרצה'. ר"מ הוא מחנך. הוא צריך להכיר את התלמיד, לגעת בנפש שלו, לרדת אליו ולדבר בשפה שלו. לא רק למסור שיעור".
בישיבה מתקיימות שלוש פעמים בשבוע סדנאות מוסר קבועות. לא עוד שיעור כללי על מידות טובות, אלא עבודה ממושכת על מידה אחת לאורך חודשים. "לא מספיק לדבר על גנות הכעס. צריך לעבוד בפועל על הכעס. זו עבודה חינוכית".
העולם הפנימי של הרב אדלר נשען במידה רבה על ספרי המוסר ותורת הנסתר. אף שהוא מלמד את כתבי הרב קוק, הכוזרי, המהר"ל והרמב"ם, הוא מודה כי עולמו הרוחני האישי צמח בעיקר במקומות אחרים. "העולם הרוחני שלי הוא יותר מתורת המוסר ומתורת הנסתר".
עם זאת, הוא מקפיד שהתלמידים ייחשפו למגוון רחב של שיטות ומחשבות. "אני חושב שבחור בדור שלנו צריך להכיר את הרב קוק, אבל גם את הרב מניטו, את הרב סולובייצ'יק, וגם מעט יסודות מתורת הנסתר. אנשים היום הם אנשי אשכולות. כדי להתמודד עם העולם צריך רוחב".
מבין כל הדמויות שפגש במהלך השנים, אחת מהן הותירה עליו רושם יוצא דופן - הרב שלמה וולבה. "הוא האדם היחיד שחוויתי במחיצתו כאילו אני יושב מול תנא". הרב אדלר מתאר כיצד היה מציג בפניו שאלות ארוכות, והרב וולבה היה שותק זמן ממושך לפני שהיה משיב במשפט קצר אחד. "יש אנשים שיורים כמו מקלע לכל הכיוונים. הוא היה צלף. משפט אחד, אבל בדיוק במטרה".
אבל לצד בית המדרש עומד גם עולם אחר, שליווה את הרב אדלר במשך שלושים ושש שנים - השירות הצבאי. הוא שירת בגבעתי, פיקד על לוחמים, המשיך שנים ארוכות במילואים והשתחרר רק בשנת 2020. בדרך ראה חברים שנפלו, חווה פיגועים ואיבד לוחמים שהכיר מקרוב. "אלה חוויות שחוקקות בך משהו. הן משנות אותך".
המלחמה האחרונה הפגישה בין שני העולמות הללו. ישיבת נהריה מצאה את עצמה חודשים ארוכים בקו העימות. אזעקות נשמעו ללא הפסקה, תלמידים ירדו שוב ושוב למרחבים המוגנים, ועשרות חיילי מילואים התמקמו בין כותלי הישיבה. למרות הכול, בית המדרש המשיך לפעול.
"אני זוכר יום אחד שבו היו שלושים ואחת אזעקות. קמים, נכנסים למיגונית, חוזרים ללמוד, ושוב אזעקה. לא פשוט ללמוד כך, אבל ברוך השם התורה לא פסקה".
הישיבה אף אירחה יחידות מילואים שלמות, ובאחד הרגעים המיוחדים נערכה בתחומה חתונתו של לוחם שלא הצליח למצוא אולם ממוגן באזור. החופה נערכה ברחבת הישיבה, והאולם הממוגן הפך לאולם השמחות. "זו הייתה פשוט זכות", הוא אומר.
לדבריו, עצם העובדה שהישיבה המשיכה לפעול העניקה גם לתושבי נהריה תחושת ביטחון. "אנשים אמרו לנו שאם הישיבה פתוחה, סימן שאפשר להמשיך לחיות".
אותו חיבור לעיר אינו תוצאה של המלחמה בלבד. מראשית דרכה רואה הישיבה את עצמה כחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי. בראש השנה יוצאים התלמידים לתשליך ברחובות העיר, בחנוכה מדליקים נרות בבתי החולים ובחנויות, בשמחת תורה עוברים בין בתי הכנסת הוותיקים ומשמחים את המתפללים, וביום הזיכרון מקיימים סדר לימוד בבית העלמין הצבאי. כאשר נהריה הוצפה בשיטפונות, תלמידי הישיבה סייעו בחלוקת מזון ותרופות לתושבים שנותקו מבתיהם.
"יש ישיבות שנמצאות בתוך יישובים דתיים, וזה חשוב. אנחנו קמנו מראש עם הפנים לעיר. חשוב לנו שאנשים יראו תלמידי תורה שנמצאים איתם, לא רק לומדים לידם".
השילוב בין תורה, צבא וחברה מוביל באופן טבעי גם לשאלת גיוס החרדים. הרב אדלר אינו מצטרף לקולות הפשטניים משני הצדדים. הוא מבקש להבין את החששות, אך גם מציב דרישות ברורות.
"אני מבין היטב למה העולם החרדי חושש. הוא נולד במידה רבה כתגובה לתנועת ההשכלה ולפחד משינוי. אבל לצד ההבנה הזו יש לי שתי בקשות. הראשונה היא לומר תודה. להכיר טובה לאנשים שמוסרים את חייהם למען עם ישראל. והשנייה היא שמנהיג ציבור צריך לדעת להשתנות לפני שהמציאות תכפה עליו את השינוי".
סוגית הגיוס נוגעת אליו גם כיום, הרב אדלר הוא אב לשבעה ילדים, מתוכם ארבעה משרתים כלוחמים. "יש לי בן שנכנס ממש עכשיו ללבנון לפני יומיים. נכנסים ויוצאים מלבנון, נכנסים ויוצאים מעזה. שניים מהם נפצעו קצת", הוא מספר.
גם בסוגיית השירות המשותף הוא מדבר מתוך ניסיון אישי של עשרות שנים במדים. לדבריו, אין מחלוקת הלכתית סביב שירות מעורב באותה מסגרת, אך לצד זאת הוא מביע תקווה שהצבא ידע למצוא את הדרכים לכבד את מחויבותם ההלכתית של החיילים הדתיים, כפי שהתחייב.
כשהדיון עובר לאחד האתגרים הגדולים של דור הישיבות - הסמארטפון - בוחר הרב אדלר פעם נוספת בדרך החינוכית. למרות שהוא עצמו אינו מחזיק טלפון חכם, הוא אינו מאמין במלחמות חזיתיות. "אני מאמין יותר בלחנך ולשים סינון, מאשר להוציא את הסמארטפון בכוח. העולם השתנה. צריך ללכת בצעדים איטיים, בהבנה ובהידברות".
לקראת סיום הריאיון בוחר הרב אדלר להרחיב את מבטו מעבר למחלוקות השעה ולעסוק באתגר הגדול של החברה הישראלית - האחדות. הוא מזכיר את הפסוק המתאר את בניין בית המקדש הראשון, שלפיו חלפו כארבע מאות ושמונים שנה מיציאת מצרים ועד הקמתו, ומחשב כי לאחר ניכוי שנות המדבר, ימי דוד המלך ושנותיו הראשונות של שלמה, נדרשו לעם ישראל כארבע מאות שנה כדי להתגבש לעם אחד.
"לקח לעם ישראל ארבע מאות שנה להתגבש לעם אחד", הוא אומר, ומיד מוסיף תפילה לעתיד, "אני מתפלל ומאחל שלנו לא יהיו ארבע מאות שנה. אנחנו כבר אחרי יותר משבעים שנה של מדינה, ואנחנו צריכים להתגבש ולהתאחד כבר עכשיו". בעיניו, דווקא המחלוקות סביב השירות הצבאי והיחסים בין המגזרים מחייבות הנהגה שיודעת להקשיב, להשתנות ולהוביל תהליכים מתוך אחריות לאומית ולא מתוך הקצנת הפערים.
אחד הפרקים המרגשים בריאיון הוקדש לזיכרונותיו של הרב אדלר מראש ישיבת כרם ביבנה, הרב חיים גולדוויכט, שהיה הדמות המרכזית שהובילה אותו לבחור בישיבה. "כשאני אומר היום 'ראש הישיבה', אליו אני מתכוון", סיפר. הוא נזכר באחד השיעורים, כאשר תלמיד שאל שאלה ממסכת יבמות במהלך לימוד בבא בתרא.
הרב גולדוויכט עצר, שאל את התלמיד כמה פעמים למד את שתי המסכתות, ואז סיפר שכאשר היה בגילו כבר למד את בבא בתרא שבע־עשרה פעמים ואת יבמות שלוש־עשרה פעמים. "זו גדלות של אדם בתורה. תלמידים צריכים להסתכל מלמטה למעלה ולראות לאן אפשר להגיע", אמר הרב אדלר.
זיכרון נוסף שמלווה אותו עד היום הוא מפגש בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שחזר מריצה. "פגשתי את הרב גולדוויכט יוצא החוצה, והוא שאל אותי בחיוך 'נו, מה יהיה עם התפילה?'. כשהסברתי שהתחלתי לרוץ שעה וחצי קודם לכן, הוא חייך ואמר 'ברוך השם'. אתה הרגשת שבמחיצתו נמצא אדם גדול, בעל תקיפות מחד ורוחב לב מאידך, שיודע גם ללכת לפנים משורת הדין".