במיוחד בימים אלה, ימי בין המצרים המובילים לט' באב, שואלים אותי לא אחת, מדוע איני עולה להר הבית. בעוד תלמידים ואנשים רבים חובשי הכיפה תוהים האם איני שואף לבניין בית המקדש, הציבור הרחב מבקש באמצעות השאלה לברר האם אני נמנה עם אותם "משיחיסטים" כהגדרתם, ששבויים בחלומות שווא מסוכנים על בנייתו של הבית השלישי.
כך או כך, נראה כי מדובר בסוגייה שממחישה את הפערים הקיימים בין חלקים גדולים מעמנו, פערים הנובעים, כמו במקרה זה, מזרות גדולה וחוסר היכרות זה את זה. בעוד חצי עם מצוי בשבועות אלה בימי אבל על חורבן בית המקדש, נמנע מגילוח, משמיעת מוזיקה חיה, מעריכת חתונות ומלבישת בגדים חדשים, כדי לשמר תחושת אבל לאומית משותפת, מן העבר השני ישנו ציבור גדול שנע בין חוסר מודעות לעצם קיומם ומהותם של ימים אלה לבין חשש גדול ממה שהם מייצגים.
האבסורד הגדול הוא, שדווקא בתקופה זו, בה אנו מתמודדים עם איומים חיצוניים בדמות אנטישמיות, טרור ומלחמה, המחלוקות והפילוג הקיימים ביננו הם שמונעים מכולנו לשאוב השראה מהשורש המשותף במורשתנו אותו מייצג בית המקדש, שורש של ערכים משותפים, שיש מי ששכחו מה הם.
זאת שכן, בית המקדש אינו רק אבנים שנחרבו או כאלה שלבניינן מחדש אנו כמהים, אלא מסמל ערכים שוודאי נוכל כולנו להסכים עליהם כיסודות איתנים לעיצוב עתידנו כחברה, ערכים של אחריות משותפת, ערבות הדדית וחסד.
על הציבור האמוני, המתמקד באבל הציבורי, להבין שהאבל לבדו והכמיהה לבנייתו של הבית מחדש אינם מספיקים, וכי שעלינו לפעול באופן אקטיבי להשבת מורשתו של בית המקדש. שקיעה ממושכת באבל עלולה להביא לשיתוק, ובאופן פרדוקסלי אף לספק לנו תירוץ שלא לפעול. כשאנו מדברים על בנייה מחדש, עלינו להתחיל בהתעוררות רוחנית ומוסרית. בראש ובראשונה, עלינו להשיב לעצמנו את החזון שבית המקדש גילם - חזון של אחדות וצדק, חזון שאבד באופן טראגי פעמיים, ולעיתים נדמה שגם כיום הוא רחוק עד כאב מהישג יד.
מצד שני, על הציבור הרחב להכיר בכך, כי גם אל מול תחושות וחששות מהותיים בכל הקשור ליחסי דת מדינה, בית המקדש, זה שנחרב וזה שרבים כמהים שיבנה מחדש, אינו הזיה משיחיסטית מסוכנת אלא יכול להיות מקור לאותם ערכים שגם הם שואפים ומבקשים להשיג עבור כולנו כחברה.
בימי בית המקדש, העלייה לרגל לירושלים איחדה יהודים מכל שכבות העם ויצרה תחושת גורל משותף. מסורת זו ומוסדות נוספים שפעלו במסגרת בית המקדש עודדו את כלל עם ישראל להיות שותפים בבניית חברה צודקת ולשאת באחריות המשותפת. היה זה מקום של דאגה לחינוך כלל הנוער, מקום שבו הקהילה כולה הייתה שותפה הן לשמחות והן לטרגדיות האישיות. מקום שבו ניתנה חשיבות רבה לדאגה לתשתיות הציבוריות ולסביבה, בניגוד למצב כיום, שבו השחתת רכוש ציבורי והריסתו זוכים לעידוד. זהו אידיאל שעלינו להשיב לחיינו גם כיום.
הצדק החברתי, שהוא ללא ספק אחת מהדגלים המרכזיים שמניפה החברה הישראלית, לא נולד באוהלי המחאה החברתית בשדרות רוטשילד, אלא היה נדבך מרכזי נוסף בבית המקדש. המרקם החברתי באותה תקופה נשען על מנגנונים שנועדו להגן על החלשים ובא לידי ביטוי, בין היתר, במצוות שנת השמיטה, שצמצמה פערים כלכליים, וכן בלשכת החשאים שבבית המקדש, שבה כל אדם שחש שבאפשרותו לעזור, יכול היה לתרום לנזקקים באופן אנונימי לחלוטין, מבלי לפגוע בכבודם.
דוגמה נוספת, ומעוררת השראה, הינה בכך שגם בני עמים אחרים הגיעו לסגוד והקריבו קורבנות בבית המקדש, דבר המלמד כי הוא שימש מגדלור רוחני לכלל האנושות, מקום שבו לכל יהודי ולא יהודי הייתה הזדמנות לבוא ולהתפלל, מבלי שחלילה יאוימו זכויותיהם של מיעוטים. גם כיום אנו עדים לניצוצות של אותו חזון, כאשר מוסלמים, דרוזים ונוצרים משרתים לצד יהודים בצה"ל, בכוחות ההצלה ובמערכת הבריאות. שותפות זו ראויה להערכה ולעידוד, גם אם לעיתים לצערנו הרב יש מעשי קיצוניות וגזענות של מיעוט קיצוני שעלולים לערער את העתיד המשותף והשברירי הזה.
לעומת זאת, בעוד ישראל מצויה עדיין במלחמת הגנה, הפטור המתמשך משירות צבאי לעשרות אלפי אזרחים חרדים עומד בניגוד חריף לאידיאל הזה ואף להלכה עצמה, ומתעלם מהתביעות המוסריות היסודיות ביותר של התורה ומחזון האחדות, האחריות המשותפת והכבוד ההדדי שהעמיד לנו בית המקדש. הם שכחו את הציווי: "לא תעמוד על דם רעך" והתרחקו מן האחריות הרחבה יותר להגן על עם ישראל ועל ארץ ישראל, תוך שהם מותירים את עיקר נטל הביטחון והשירות הממושך במילואים על כתפיהם של חלקים אחרים בחברה.
ואם נחזור לשאלה מדוע איני עולה להר הבית, תשובתי מלווה תמיד בתזכורת אחת: כל עוד לא נפתור את המחלוקות והפערים ביננו ואת העוולות החברתיות הרבות שהן חלק ממציאות חיינו, המשיח יתמהמה. קירוב הגאולה תלוי בנו, והתרכזות אך ורק בבניין הפיזי של בית המקדש או אפילו בקדושה הממשיכה לשרות במקום שבו עמד, אינה מספיקה.
בסופו של דבר, שלל פרטיו של בית המקדש, הן במבנהו והן בעבודתו, ביטאו מחויבות עמוקה לאחדות ולצדק חברתי. שני ערכים אלה חייבים לעמוד גם כיום בראש סדר העדיפויות שלנו, לעורר השראה בכולנו - דתיים, חרדים והציבור הרחב כולו כאחד - ולאתגר אותנו לפעול למען חברה טובה, צודקת ומוסרית יותר. רק אז "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". נראה לי כי כולנו היינו שמחים לחזון משיחיסטי" כזה.
הכותב הוא נשיא וראש מוסדות 'אור תורה סטון'