יש זיכרונות שהזמן לא מסוגל לעמעם. בשבילי, הזיכרונות האלה צבועים בצבע של חול זהוב, בריח של ים פתוח ובכאב מפלח לב שלא מרפה כבר יותר משני עשורים.
כשאני עוצם את העיניים, אני עדיין יכול לשמוע את רחש הגלים בחוף הדקלים. אני נזכר בילדות ההיא, ילדות של מרחבים, של פשטות ושל חבל ארץ שהיה לנו חלק בלתי נפרד מהלב ומהזהות. היינו ילדים של חול וים. גדלנו בין הדיונות בחופשות, בתוך קהילה שהייתה כמו משפחה אחת גדולה. הגירוש מגוש קטיף לא היה רק אירוע פוליטי עבורי, הוא היה חורבן במובן העמוק והאישי ביותר. שבר שאי אפשר לאחות.
בימי הגירוש עצמם המתח באוויר היה כמעט פיזי, בלתי נסבל. כשראינו את ההמונים זורמים, את השרשרת האנושית, את המדינה שנצבעת בכתום ואת עוצמת האמונה - היינו בטוחים שהנה, זה קורה. הרגשנו בכל נימי נפשנו שהנה הכל משתנה, שהגלגל מתהפך והגזירה הנוראה הזו פשוט לא תצא לפועל. האמנו בלב שלם שהתנופה הזו תסחוף את המדינה כולה ותעצור את הטירוף ברגע האחרון.
הרחובות רתחו, והעם שלנו היה קרוע ומדמם מבפנים. מן הצד האחד עמד ציבור, כואב ומתוסכל, שזעק לחלץ את המדינה מהתבוסתנות וצבע את המדינה בכתום; ומן הצד השני מערכת שלמה ומחנה שלם שהיו שבויים בקונספציה עיוורת ובאשליה שהקרבת חבל ארץ היא זו שתביא את השלום.
באותם ימים אחרונים שלפני הגרוש, כולנו חיכינו לנס. התפילות שבקעו מעומק הלב, הזעקות לשמיים, האמונה היוקדת - כולם קיוו שברגע האחרון משהו יעצור את הטירוף. האמנו שמדינת ישראל לא תעקור את בניה ובנותיה,שלא נחריב במו ידינו את האזור המשגשג והפורח. אך הנס לא קרה. השערים נסגרו, הבתים נהרסו, והחולות של גוש קטיף נותרו מאחור, שוממים מאיתנו ומלאים בזרעי הפורענות שצמחו שם מאז.
הכאב על החורבן מעולם לא נעלם, הוא רק שינה את צורתו. מבכי וגעגוע אל החולות, הוא הפך להבנה עמוקה, בוגרת ומפוכחת שהבית הזה הוא חומת המגן של כולנו, ושעלינו לעשות הכל כדי לשוב אליו.
ב-6:30 בבוקר ה-7 באוקטובר, עם פתיחת מתקפת הטרור של הארגון הרצחני חמאס, כל מדינת ישראל הבינה את זה. האזעקות המפלחות, הדיווחים המצמררים שזרמו מהדרום, והאמת העירומה שהתפוצצה לנו בפנים לא הותירו מקום לספק. בזמן שלבשתי את המדים, עליתי על הציוד ויצאתי להילחם יחד עם חבריי, המציאות בעוטף הבהירה לכולנו את מה שסירבו לשמוע במשך שנים. השקר של "שטחים תמורת שלום" קרס בקול רעש גדול, וההתפקחות הכואבת הזו שטפה עם שלם.
במשך שנים ראינו את השועלים של חמאס מסתובבים על חורבות הבתים שלנו בגוש, באותו אופן שבו ראו אבותינו את החורבן של בית המקדש. אבל כמו רבי עקיבא בשעתו, שהביט בשועלים וידע לצחוק ולהאמין - גם אנחנו סירבנו להישבר. ידענו שמי שחווה את עומק החורבן ולא מאבד את האמונה, יזכה לראות גם בבניין הבית וגם בבניינו המחודש של הגוש.
היום, הציבור בישראל מבין את מה שאנחנו צעקנו אז, מגרונות ניחרים ובדמעות: איפה שאין התיישבות יש טרור. אין ואקום במזרח התיכון. כשצה"ל יוצא וישובים מפונים, המפלצות תופסות את מקומם.
מתוך החורבן ההוא של 2005, ומתוך השבר הנורא של אוקטובר, צומחת היום עוצמה יהודית של תקווה ואמונה. המאבק היום אינו רק של מגזר אחד. הוא חלק מהבנה אסטרטגית, לאומית וביטחונית של עם שלם שמבין שאין ברירה אחרת. רק בניין הבית ושיבה לגוש קטיף, רק חידוש ההתיישבות היהודית, יביאו את השקט האמיתי, את הביטחון ואת המזור לעם ישראל כולו.
החולות של הגוש עוד מחכים לנו, והפעם - אנחנו נחזור כדי להישאר.