מדינות המפרץ וירדן מוצאות את עצמן מותקפות על ידי איראן ושלוחיה. על היחס שלהן לאיראן בימים הללו שוחחנו עם ד"ר מיכל יערי, מומחית לעולם הערבי מאוניברסיטת בן גוריון.
"המתקפות האיראניות חושפות עד כמה מדינות ערב פגיעות, לא רק המדינות העניות אלא גם מדינות המפרץ העשירות שהשקיעו טריליוני דולרים בצבאות שלהן לאורך השנים כדי להגן על עצמן, אבל בשעת המבחן הצבאות שלהן לא מצליחים לעשות זאת בצורה אפקטיבית", אומרת ד"ר יערי ומוסיפה:
"המתקפות הללו מראות גם את כישלון האסטרטגיה ארוכת השנים של מדינות ערב. לאורך השנים כמעט כל מדינות ערב נקטו באסטרטגיה של הכלה ופיוס כלפי איראן. הנחת המוצא שלהן הייתה שאם לא נעצבן את הבריון השכונתי ולא ניתן למשטר באיראן סיבות לערער את היציבות, נוכל להגן על היציבות ועל הביטחון שלנו. מאז פברואר אנחנו רואים שהאסטרטגיה הזו לא עזרה והן הופכות לקורבנות הראשיים של המלחמה הלא נגמרת הזו בין ארה"ב ישראל ואיראן".
להערכתה של ד"ר יערי, השאלות אודות ההחלטה האיראנית לתקוף אותן ולא את ישראל מעסיקות גם את המדינות הערביות המותקפות. התחושה שם היא של "בגידה מאוד גדולה". על כך היא מרחיבה ומציינת כי מדינה כמו איחוד האמירויות הייתה עבור איראן מקור החמצן הכלכלי בתקופת הסנקציות, על אף החשש של איחוד האמירויות מאיראן. למרות זאת סיפקה איחוד האמירויות לאיראן יכולת לשרוד כלכלית בשיא התקופה הזו, וזאת באמצעות נוכחות של יותר מ-400,000 אזרחים איראניים על אדמתה ואלפי חברות איראניות שפעלו משטחה. אך בשעת המבחן "כל זה לא עוזר לה ביום שנפתחת המתקפה על איראן שמחליטה להתנקם בהן".
כך גם לגבי קטאר ועומאן שפעלו בכל דרך למניעת מתקפה אמריקאית על איראן, אך מוצאות את עצמן בתוך העימות. "הסיבה שאיראן טוענת לכך שהיא מתקיפה את מדינות ערב היא שמדובר במדינות שאיפשרו לארה"ב לבנות בסיסים צבאיים בשטחן ושלאורך השנים קיימו שיתופי פעולה צבאיים ואחרים עם ארה"ב ומבחינת איראן זו עילה מספיק טובה כדי לתקוף אותן".
לעומת המתקפות על מדינות ערב, איראן נזהרת מלתקוף את ישראל. "הם לא רוצים לפתוח חזית נוספת מול ישראל, כי היא כן תגיב, בניגוד למדינות ערב שאין להן את היכולת הזו".
האם המציאות הזו, המתקפות ותחושת הבגידה שמייצרת איראן בקרב מדינות ערב, ייצרו עתיד שונה? ד"ר יערי מסופקת מאוד, וזאת לנוכח ה"פלונטר" שבו נמצאות המדינות הללו.
"מדינות ערב לא יכולות להסתמך על היכולות הצבאיות שלהן, וגם לא על העזרה ההדדית של המדינות הערביות כי היא חסרת משמעות. הן גם לא יכולות להסתמך על ארה"ב שלא אוהבת מלחמות רחוקות ולא על ישראל שלא תרצה להיגרר לעוד סבב של מלחמה מול איראן אם תוקפים רק את מדינות ערב ולא אותה, כך שהן צריכות להסתמך על עצמן. המשמעות היא שהנתיב הדיפלומטי הוא הנתיב היחיד שמונח על השולחן, אם הן לא רוצות להיכנס לעימות צבאי שבו הן יודעות מראש שהן בנחיתות אסטרטגית מול איראן. נשאר רק לפייס שוב את איראן ולפתור את המשבר בשיח ומו"מ. הבעיה היא שגם השיח והמו"מ מוגבלים עבורן".
על מוגבלות אפיק המשא ומתן הדיפלומטי לומדות מדינות ערב מכך שהשיח על הסכם אמריקאי-איראני לא עסק ביכולות הבליסטיות של איראן, לא בתמיכה האיראנית בשלוחות השונות במזרח התיכון וגם לא כלל טיפול עומק בבעיית הגרעין. ההסכם שדובר בו בין ארה"ב לאיראן נתן מענה מאוד חלקי לסוגיית מיצרי הורמוז, מעבר שלפני פרוץ המלחמה היה פתוח למעבר, כך שבעיני מדינות ערב המלחמה שיזמו ארה"ב וישראל רק הרעה את המציאות.
על מעמדן של מדינות ערב כבנות ערובה בידי האיראנים, מצטטת ד"ר יערי את האמיר הקטארי שסיכם זאת בהבנה שאיראן תמשיך להיות שכנה של מדינתו. "את הגיאוגרפיה לא ניתן לשנות. האינטרסים האמריקאים עוסקים באמריקאים. יש היום נשיא שמוכן לעשות יותר למען אחרים אבל הוא יכול להתחלף, ויתכן שעל סמך הניסיון האחרון לא תהיה מוטיבציה אמריקאית לחזור על מהלך שכזה".
"צריך להודות שתוצאותיה הצבאיות של המלחמה הזו הן מאוד שוליות. דיברו על השמדת פרויקט הגרעין והפלת המשטר, שאיפות ללא אחיזה במציאות, ולכן מדינות ערב שואלות את ישראל וארה"ב מה יצא לנו מכל זה. לא חשבתן על הנזק שייגרם לנו לפני שיצאתן לאירוע ואנחנו נשארות כאן לשלם את המחיר. זו מציאות מאוד לא פשוטה עבור מדינות ערב".