"חוק יסוד לימוד התורה". כמה בושה אני חש היום מארבע המילים הללו. בושה שאין ביכולתי לשאת. תחושת השייכות והעין הטובה כלפי המגזר שלי הולכת ואובדת, ואני נאלץ להיאחז בה בכל כוחי כשאני מנסה להעלות על דל שפתיי את תחושת אובדן המוסריות שאני חש מול שכניי, חבריי ומכריי. והם אינם מבינים על מה אני מדבר. הרי הצבא מטרתו אחת ויחידה: "להעבירנו על דתנו"...
"המלחמה הנוכחית היא איננה כפי שזה נראה לכם. זוהי מלחמת הבירור הסופי, הבירור שדרכו הקב''ה מתקן את עולמו, הבירור שבו מכין ה' יתברך את עולמו לפני שיבוא התיקון השלם. בבירור הזה ה' יתברך מכלה את הרשעים מכרם ישראל, ומשכך צריכים אנו לשמוח באובדן הרשעים שנכרתו מן העולם, בכך אנו קונים את חלקינו בעולמו של הקב"ה".
במילים אלו. במילים אלו עמד ראש הישיבה על הדוכן בבית הכנסת הקהילתי שלנו ופתח את דרשתו בשיחת החיזוק, בשבוע הראשון שבו פרצה המלחמה הנוראה, מלחמת שמחת תורה: "לבל ניפול ברוחינו! ולא יימס לבבינו! ה' יתברך מכלה את הרשעים מכרמו כרם ישראל, כהכנה לקראת התיקון השלם!" כן, שמעתם טוב. באלו המילים.
אני אדם חרדי זה חמישים שנה. חמישים שנה אני מוצא מילים. לא הפעם. איני יכול לתאר בפניכם את התחושה שלי לנוכח מה ששמעתי באותה "שיחת חיזוק".
להעלות על דל שפתינו מילים כאלה לנוכח האסון שפקד את עמנו... מאיזה לב יוצאות מילים כאלה? מילים המכנות אותם רשעים. מילים המברכות, מברכות! על מותם של קדושים, חיילים ואזרחים, שנטבחו, שנאנסו, שנרצחו, ה' יקום דמם. אני טובע בדמעות.
איך אמשיך בדרכי לאחר חיצי התרעלה האלה, המבקשים להתעלל בגופותיהם של הקורבנות הקדושים שמסרו את נפשם כדי להגן על עמם בקדושה ובטהרה? לא הייתי מסוגל עוד לדרוך במקום הזה. התמלאתי כעס ובושה עצומה. הסתובבתי בבתי כנסת שונים ברחבי העיר שלי, עיר חרדית כאמור. ביקשתי מהגבאים, שאלתי אנשים: מדוע אינכם מאפשרים אצלכם לומר "מי שברך" לחיילים? לא זכיתי למענה הולם. "זה לא מתאים" "אנחנו לא מזרחניקים"...
גדלתי בישיבות חרדיות מן הזרם הליטאי הקלאסי. כיום אני בעל עסק עצמאי. אני מכיר בני ישיבות, ויש לי בנים בגילים הללו. עשרות רבות של בחורים שלצערנו אינם שוקדים על לימוד התורה בדבקות. הם רשומים בישיבות כאלה או אחרות, ומשם הם יוצאים לעבודה ולבילויים.
ההנהגה החרדית, ש"מייצגת את סמכותה של התורה", הייתה צריכה בעצמה, מיום פרוץ המלחמה, לקום ולשלוח אלפי בחורים כאלה לשירות צבאי, ולהכריז בקול גדול שזו מצווה. זה הנאום שהייתי צריך לשמוע, יחד עם כל חברי הקהילה שלי, בכל בתי הכנסת בעיר: "אנחנו קוראים בזאת להביא את כל הבחורים שאין תורתם אומנותם! נקים להם מסגרות קרביות יחד עם לימוד בסיסי של הלכות שבת, כשרות, וטהרת המשפחה, והם יעזרו לקיים את עם ישראל בשעת השמד הזו, של אויבים הקמים עלינו לכלותינו!"
לאן נעלמה החובה המוסרית הבסיסית ביותר הזאת? ואין כאן המקום לומר כי החובה המוסרית הזאת אינה נופלת גם מכתפיהם של העמלים בתורה. כולם צריכים להתגייס למלחמת מצווה. גם הלומדים. אבל לא. זה לא בא בחשבון. הרי הצבא "מטרתו להשמיד את הדת"... אז "מוטב שישתמדו ברחוב ולא בצבא השמד..."
אני פוגש את בני הדודים שלי מדרגה ראשונה, מאלה הנשכבים על הכבישים, שועטים להפגנות ומתנהלים בצורה הכי לא מוסרית שיש, שואגים "נמות ולא נתגייס". והם מספרים לי: "אנחנו למדנו מהקפלניסטים מהי השפה שהמדינה הזאת מבינה..." וכך ההתבהמות הזאת מקבלת הכשרה.
החברה החרדית פשטה את הרגל. זה מה שאני מבין כיום. כל אדם שנותרה בו טיפת לחלוחית של מוסריות, וביכולתו לייצג את התורה שהוא נושא בקרבו, צריך לעשות זאת ולהתגייס לצבא. החובה המוסרית הזאת אינה צריכה להיכתב בדיו מפורשת על גבי הקלף של ספר התורה. היא ברורה כשמש.
ולכן החלטנו יחד בבית כי הבן שלנו יכין את עצמו לקראת גיוס. הוא יסיים את לימודיו בישיבה ויתגייס לצבא. זהו הצו המוסרי שברור לכולנו בבית, וגם לו. אך משהתברר בישיבה לאן פניו מועדות, כמובן שזרקו אותו משם בבושת פנים. "דינו כמסית ומדיח ואין מקומו בישיבה". החשש הוא שהוא "יקלקל" גם את האחרים. ראש הישיבה הסביר בבירור: "המלחמה מבררת מי יחזיק באמונתו, ומי יפול לצבא השמד".
ובכן, כחרדי אני אמור להרגיש בושה עצומה על כך שבני סולק מהישיבה. אבל איני מרגיש בושה. הבן שלי אינו מתגייס לצבא משום שהוא סוג ב'. הוא מתגייס משום שהוא סוג א'. אבל תלאותיו אינן מסתכמות במסגרת הישיבה. המשוכה הבאה היא הוריי, סבו וסבתו.
אני מכבד את הוריי מאוד. אין לתאר את הכבוד והיראה שאני רוחש להם. הצלחתי לאזור אומץ רב, ובפחד עצום התקשרתי אליהם כדי להודיע: "החלטנו שבננו יסיים את לימודיו בישיבה ויתגייס למסגרת צבאית". לא ציפיתי לתגובה נלהבת, אבל גם לא שיערתי את קיתונות הכעס. בעקבות השיחה הזאת נוצר ניתוק וקרע שאני חושש שלא יתאחו. רגשות המשפחה, האהבה והקרבה, אבדו להם בתהום הנשייה.
וזה לא יסתיים כאן. אנחנו עוד נשלם בריבית דריבית גם במעגלים הרחבים יותר. שהרי מה יקרה כשהשכונה תדע? בעוד שבועות מספר בננו היקר יפשוט את בגדי החולין ויתעטף במדי הצבא, בגדי כהונה. הוא יזכה להיות ככהן לפני ה', שנבחר לשרת את עמו, והוא יעשה זאת בקדושה, ביראה ובאחריות, כיאה לנושא בכהונה. ביום שבו ייקרא לשרת, אני עצמי אעמוד ואברך ברכת "שהחיינו", ונבקש, אני ובני משפחתי, שיברך אותנו, ככהן המברך את קהלו. והקהילה תראה אותו במדי הכהונה הללו, ואני איני רוצה לשער ואיני רוצה לדמיין מה יקרה.
אבל למרות הכאב, הבושה והבדידות, אצליח לחוש גאווה עצומה על כך שאני ומשפחתי בחרנו בדרך הזאת. דרך של יחידים שבחרו באומץ ללכת כנגד מגזר שלם, השועט, בועט ומחרב את עמנו, וכעת יכול לעשות זאת גם בשם החוק, "חוק יסוד לימוד התורה"...
הכותב הוא אדם חרדי בן 50, אב לשישה ילדים, המתגורר בעיר חרדית בישראל.