לא כך דמיין לאו מסי את הרגע שבו יסתיים אולי הפרק הגדול ביותר בקריירה שלו. לא עם גביע מוזהב בידיים, לא כשהוא מונף על כתפי חבריו ולא כשהוא משלים עוד תמונה אחת לאלבום שכבר מזמן הפך לאגדה.
במקום זאת, הוא עמד במרכז כר הדשא באצטדיון מטלייף שבניו ג'רזי, הביט סביבו בשקט, ניסה לעצור את הדמעות - ולא הצליח. כמה עשרות מטרים ממנו חגגו שחקני ספרד את הזכייה בגביע העולם, בעוד הקפטן הארגנטינאי נותר לבדו עם הכאב ועם השאלה שאיש עדיין אינו יודע להשיב עליה: האם זה היה משחקו האחרון במדי האלביסלסטה?
במשך כמעט שני עשורים התרגל עולם הכדורגל לראות את מסי מנצח כמעט כל קרב אפשרי. הוא זכה בכל תואר קבוצתי ואישי שניתן לחלום עליו, שבר אינספור שיאים והעניק לארגנטינה את הרגע שעליו חלמה במשך 36 שנים כשזכה עמה במונדיאל בקטאר. דווקא משום כך, ההפסד 1:0 לספרד בגמר מונדיאל 2026 הרגיש הרבה יותר מעוד הפסד במשחק כדורגל. הוא סימן, אולי, את סיומו של עידן.
ספרד לא רק ניצחה בגמר - היא הייתה הקבוצה הטובה יותר לכל אורכו. מהרגע הראשון היה ברור שלואיס דה לה פואנטה הגיע עם תוכנית אחת ברורה: לנטרל את האיש שעליו נשענה ארגנטינה במשך שנים. כמעט כל נגיעה של מסי לוותה בשניים ולעיתים אף בשלושה שחקנים ספרדים, קווי המסירה אליו נסגרו בזה אחר זה, והמרחבים שבהם נהג להכריע משחקים פשוט לא היו קיימים.
המספרים המחישו עד כמה התוכנית הצליחה. ארגנטינה בעטה פעמיים בלבד למסגרת לאורך 120 דקות, בעוד ספרד ייצרה עשרים איומים על השער ושלטה כמעט ללא עוררין במרכז המגרש. מסי עצמו התקשה למצוא את הקצב המוכר שלו, ובפעם הראשונה בטורניר נראה מתוסכל מול הלחץ הבלתי פוסק שהופעל עליו.
ובכל זאת, גם ערב אחד מאכזב לא יכול לטשטש את גודל ההישג שלו בטורניר. בגיל 39 הוא שוב היה המנהיג של ארגנטינה, סיים את המונדיאל עם שמונה שערים וארבעה בישולים, הפך לשחקן הראשון אי פעם שפותח בשלושה גמרי גביע העולם והשלים הופעה שישית בטורניר - הישג חסר תקדים בכדורגל העולמי. פעם נוספת הוא הוכיח שגם בשלהי הקריירה הוא מסוגל להוביל נבחרת שלמה על כתפיו.
אלא שלפעמים גם לגדולים מכולם אין תשובה. עם שריקת הסיום מסי לא ניגש למצלמות ולא חיפש להסביר. הוא הודה לאוהדים שליוו את ארגנטינה לאורך כל הטורניר, קיבל את מדליית הכסף וירד לחדר ההלבשה מבלי להתראיין. השתיקה שלו הייתה רועמת יותר מכל כותרת.
אפילו מאמנו, ליונל סקאלוני, הודה כי אינו יודע מה תהיה ההחלטה הבאה של הקפטן. "אני מקווה שכולם גאים בו ובכל מה שהשיג, כי הוא הכדורגלן הגדול ביותר שדרך אי פעם על מגרש", אמר סקאלוני. "כולנו צריכים להעריך כל רגע שבו הוא עדיין משחק".
אבל ככל שמסיבת העיתונאים התקדמה, התברר שהספקות אינם נוגעים רק למספר 10. גם סקאלוני עצמו נשמע כמי שמבין שהמסע שהחל לפני שמונה שנים מתקרב אולי לסיומו.
כשמונה למאמן הזמני של ארגנטינה אחרי מונדיאל 2018, מעטים האמינו שדווקא הוא יהיה האיש שישיב את הנבחרת לפסגת העולם. אלא שתחת הנהגתו הפכה ארגנטינה שוב לאימפריה. היא זכתה בקופה אמריקה, הניפה את גביע העולם בקטאר, הוסיפה זכייה נוספת באליפות דרום אמריקה ובנתה מחדש את הזהות שאבדה לה במשך שנים ארוכות.
אלא שכעת, אחרי עוד קמפיין שנגמר במרחק שער אחד מהתהילה, גם המאמן הודה שהמשך הדרך אינו מובן מאליו. "אני אדבר עם נשיא ההתאחדות, אבל פחות או יותר כבר יש לי מושג מה אני רוצה לעשות", אמר. "אסיים את החוזה שלי ואז נראה. בכנות, אני מרגיש שאני צריך זמן לחשוב, כי אני לא יודע אם נוכל לעשות שוב משהו בסדר גודל כזה. צריך לדבר על הכל".
בהמשך התקשה להסתיר את ההתרגשות. "אני אסיר תודה לנשיא ההתאחדות שנתן לי את ההזדמנות הזאת. להיות במקום שבו אני נמצא זה חלום של כל מאמן. ניסינו עד הרגע האחרון לתת הכול - הצוות המקצועי והשחקנים. אני פשוט מרגיש שאני חייב לקחת זמן כדי לחשוב".
ואז הגיע המשפט שנשמע כמו רמז ברור לכך שגם הוא מבין שהדור הזה הגיע אל קו הסיום. "המקום הזה נפלא, אבל כדי להמשיך צריך הרבה דברים. צריך להתחיל מחדש. צריך לבנות שוב קבוצה כמו זו שהייתה לנו, וזה דבר שקשה מאוד לעשות. זה כואב לי בנשמה. אני מצטער".
אם אכן יתברר שהמשחק הזה היה האחרון של מסי במדי ארגנטינה, הוא לא ייזכר בזכות התוצאה בלבד. הוא ייזכר כרגע שבו הסתיימה אחת התקופות הגדולות ביותר שידע הכדורגל. במשך כמעט עשרים שנה בנה ליונל מסי מורשת שכמעט בלתי אפשרי לשחזר - שיאים, תארים, רגעים בלתי נשכחים ובעיקר דור שלם שגדל כשהוא האיש שמגדיר מחדש מהי גאונות על כר הדשא.
גם המהומה שפרצה בין שחקני שתי הנבחרות לאחר השריקה, והרחקתו של לאנדרו פארדס בעקבות העימות, לא הצליחו להסיט את תשומת הלב מהרגע המכונן של הערב. בעוד ספרד חגגה את אליפות העולם השנייה בתולדותיה, הכדורגל כולו הביט לעבר שחקן אחד.
ייתכן שעוד נראה את ליונל מסי לובש את המדים התכולים-לבנים פעם נוספת. ייתכן שגם הפעם הוא יפתיע את כולם ויחליט להמשיך. אבל אם הדמעות שניגרו על הדשא בניו ג'רזי היו תמונת הפרידה שלו מהנבחרת, קשה לחשוב על סיום סמלי יותר. לא כל האגדות מסיימות את דרכן עם גביע ביד. חלקן נפרדות כשהן מותירות אחריהן מורשת שאף הפסד אחד - כואב ככל שיהיה - לא יוכל למחוק.