על איזה בית אנחנו בוכים?

ימים אחדים לפני תשעה באב פגשתי אותו ברחוב. אדם מן הקהילה, פנים מאירות, לוחץ את ידי בחום ושואל מה נשמע. ואז, בבשורה של ממש, סיפר: "קנינו סוף סוף בית. קרוב לבית הכנסת, בדיוק מה שחיפשנו. אתה מוזמן לחנוכת הבית". שמחתי בשמחתו. הבטחתי לבוא.

רק אחר כך, כשישבתי בליל תשעה באב ושמעתי את הקינות על הבית שחרב, חזרה אליי המילה הזאת חנוכת הבית. הנה אני מקונן על חורבן הבית, ובעוד שבועות אחדים אחגוג חנוכת בית חדש, כאן, במרחק אלפי קילומטרים מירושלים. ואותו אדם, שאני בטוח שישב גם הוא וקונן לא חש בכך שום סתירה. הוא בנה בית לעשרים השנים הבאות, בליבה של הגלות, באותה נשימה שבה קונן על הגלות.

לא הייתה בו צביעות ולא זלזול. יש כאן משהו עמוק בהרבה: תודעה שלמה שבה הבכי על ירושלים והבנייה בגולה חיים זה לצד זה בשלום מוחלט. וזו אינה תודעה של אדם אחד. זו תודעה של אלפיים שנה.

תשעה באב הוא יום אחד. אותן קינות, אותו נוסח, אותה אבלות נאמרים בירושלים ובלונדון, בבני ברק ובברלין. ובכל זאת, אינם אותו יום כלל.

בישראל, האבל על החורבן נאמר מתוך מציאות של שיבה. היהודי המקונן בירושלים על בית שחרב מוקף בעיר שנבנתה מחדש, במדינה שקמה, בעם שחזר לארצו. הוא בוכה על מה שחסר, בעודו עומד בתוך מה שכבר החל להתמלא. הוא יכול להרים את עיניו ולראות את נבואת זכריה מתגשמת ממש לנגדו: "עוד יֵשבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים... ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה." הזקנים כבר יושבים. הילדים כבר משחקים. הנבואה כבר החלה.

בתפוצות, אותה קינה נאמרת מתוך מציאות אחרת. היהודי המקונן באירופה על החורבן ממשיך למחרת את חייו באותה גלות עצמה. הקינה שלו אינה רק על העבר; היא, מבלי שירגיש, גם תיאור של ההווה שלו. המקדש, אצלו, נותר רעיון רוחני. געגוע. משהו שמתפללים עליו ולא משהו שנוסעים אליו.

אותה קינה עצמה בישראל היא זיכרון, ובתפוצות היא מציאות.

היהודי בתפוצות אינו נשאר בגלות מתוך בחירה מודעת, ולא מתוך חוסר אהבה לישראל. ההפך - רבים מיהודי העולם קשורים לישראל בכל נימי נפשם, ובזכות אותו חיבור עמוק החזיקה כלכלת ישראל מעמד ואף צמחה בתוך מלחמה ממושכת. זו ברכה גדולה, ואין להמעיט בה.

ובכל זאת יש כאן שורש עמוק יותר. תודעת הגלות אינה עמדה אינטלקטואלית שאפשר לשנות בטיעון. היא כוח הרגל של דורות. אלפיים שנה שבהן יהודים קיוו לציון בתפילה ולמחרת המשיכו לחיות תחת השלטון המקומי. בכו בתשעה באב וקמו למחרת אל אותה מציאות. דור אחר דור, ההרגל נחקק עמוק יותר, עד שהפך לטבע שני. עד שאדם יכול לקנות בית בגולה בליבה של תקופת האבל, בלי לשמוע את הפער.

וכוח ההרגל הזה חזק מכל היגיון. חזק יותר מן הנוחות הכלכלית המתערערת באירופה ובאמריקה, חזק יותר מן האנטישמיות הגואה. אדם יכול לראות בעיניו שהקרקע מתחתיו רועדת ועדיין להישאר. אני חושב על אותו אדם, על הבית שעמל עליו שנים, על הקהילה שבנה סביבו. לעקור את כל אלה דורש מסירות נפש אמיתית לא כי אינו מבין, אלא כי הוא כבול בשרשרת שנטוותה אלפיים שנה, ואינו רואה אותה כלל.

ולא מדובר רק במקום מגורים. הגלות חלחלה אל כל רובד בעולמו של היהודי, ועיצבה לא רק את התשובות שאנו נותנים, אלא את השאלות שאנו שואלים ולא פחות מכך, את אלו שחדלנו לשאול.

מחורבן בית שני ואילך, מרכז הכובד של החיים היהודיים עבר אל הפרט. לא שהפרט לא היה קיים קודם אלא שמעתה נעשה עיקר המשקל. עולם ההלכה צמח והתפתח באופן מופלא סביב האדם היחיד: ביתו, שולחנו, מצוותיו. זו הייתה ברכה שהצילה אותנו; בלעדיה לא היינו שורדים. אבל השאלות הציבוריות ירדו מן השולחן איך מנהלים ריבונות יהודית, מה משמעותה של מלכות, איך נראית חברה יהודית שלמה שאינה מיעוט בתוך תרבות זרה. במשך אלפיים שנה שאלנו איך שומרים על היהדות במקום זר, ולא שאלנו איך בונים בית יהודי ריבוני, כי השאלה פשוט לא הייתה על השולחן. עכשיו היא חזרה, ואנחנו מגמגמים.

עד כמה עמוק חלחלה התודעה הזו הבנתי במפגש עם צוות חינוכי באחד מבתי הספר של הקהילה. בסוף היום נשאל המנהל מהו האתגר הגדול ביותר שהוא מזהה. הוא חשב כמה שניות, ואז אמר, בלי לשמוע את עצמו: האתגר הגדול הוא שמשפחות עולות לישראל. העלייה מצמצמת את מספר הילדים ומקשה על החזקת בית ספר יהודי בעיר.

הוא לא התכוון לרע. הוא אמר אמת, מנקודת מבטו. אבל באותו רגע נחשף העומק של הדבר: התודעה התהפכה עד כדי כך, שהגאולה עצמה עלייה לארץ נראית כבעיה שיש לפתור.

בני ישראל היו במצרים ארבע מאות שנה. הם יצאו ממנה ביום אחד אך נדרשו ארבעים שנה במדבר כדי שתצא מצרים מתוכם. עשירית מזמן הגלות, כדי לנקותה מן הנפש. ואם ארבע מאות שנות גלות דרשו ארבעים שנות מדבר כמה דורות דורשת גלות של אלפיים שנה? איננו במקרה נמצאים דווקא ב"בין המצרים" ימי המקומות הצרים, אותו שורש עצמו של מצרים.

ויש מי שיאמר: אבל מה נעשה, ועדיין אנו בגלות? על כך בא מדרש נפלא. הנביא יחזקאל נצטווה להראות לישראל את צורת בית המקדש, והשיב לקב"ה: ריבונו של עולם, עמך נתון בגולה בארץ שונאיו וכי יכולים הם לבנות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה, ואז אלמד אותם. והקב"ה דחה זאת: "ובשביל שבניי נתונים בגולה, יהא בניין ביתי בטל? גדולה קריאתה בתורה כבניינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרוא צורת הבית בתורה ובשכר קריאתם אעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין."

זהו העיקרון. אפילו במעמקי הגלות, כשאי אפשר לבנות בפועל אסור לשבת ולחכות. חייבים להתחיל לזוז, ולו בלימוד, ולו בדרישה. כי התנועה הפנימית היא שמכשירה את התנועה הממשית.

והבכי? הבכי קדוש והכרחי; הדמעות של אלפיים שנה הן שהחזיקו אותנו. אבל בכי שאינו מוליד תנועה בכי שנגמר בתום הקינות וחוזר אל אותם החיים בדיוק הוא עצמו נעשה חלק מן המנגנון שמשמר את הגלות. הוא מנחם מבלי לשנות.

הנביא ירמיהו קונן על ציון: "ציון היא, דורש אין לה" ומדייקים חכמים: מכלל שנאמר "אין לה דורש", למדנו שהיא צריכה דרישה. ציון תובעת שידרשו אותה. בעל "תפארת שלמה" מרחיב, שעצם התשוקה והדרישה אל הארץ הן עצמן פועלות ומקדמות את הגאולה.

זהו ההבדל. ארץ ישראל אינה רק מאפשרת את השחרור היא תובעת אותו. בין אם נרצה ובין אם לאו, עצם החיים בה מפרקים קיבעונות ומשנים שנות גלות בגוף ובנפש. בחוץ לארץ אפשר להתחמק מן התביעה הזו לנצח לבכות בתשעה באב ולחזור אל החיים כמות שהם, דור אחר דור. בארץ אי אפשר. הארץ דורשת שידרשו אותה, ואינה מניחה לך.

אלפיים שנה ישבנו והתפללנו, חיכינו וקיווינו. והתפילה הייתה קדושה והכרחית. אבל השנים האחרונות טלטלו אותנו והעמידו אותנו מול הבנה שאין ממנה מנוס: הגאולה תלויה בנו. לא במאורע שיתרחש מעצמו, לא במישהו אחר שיקום ויעשה. בי ובך.

וזו הקריאה של תשעה באב הזה: לבחון היכן אנו עדיין יושבים בתודעת גלות פסיביים, מחכים , ולקום. לחיות את הגאולה במציאות ולא רק בחלום. לגאול עוד חלק ועוד חלק מתודעת הגלות המקבעת, ולגדל מתוכה, יום אחר יום בן חורין.

אני עוד אלך לחנוכת הבית של חברי מן הקהילה, ואשמח בשמחתו באמת. אבל בליבי תישאר שאלה אחת, והיא השאלה שאני מבקש להשאיר גם עמכם: מה עלינו לעשות כל אחד מאיתנו, במקומו כדי שחנוכת הבית הבאה שנחגוג תהיה בירושלים.

הכותב הוא יו"ר ארגון ICE קהילות ישראליות באירופה