הפריחה העצומה שאנו חווים כיום ביהודה ושומרון היא עובדה קיימת. קשה שלא להעריך את פועלו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', למען האזור, פיתוח התשתיות, סלילת הכבישים והתנופה ההתיישבותית ניכרים בכל פינה.
אך לצד ההישגים הללו ניצבת מציאות כואבת, המאלצת אותנו לשאול: האם בניית יהודה ושומרון צריכה לבוא על חשבון קריסתם של אנשי המילואים?
בזמן שציבור שלם כורע תחת נטל מילואים בלתי נתפס, הפוגע אנושות בחיים האזרחיים, במשפחות ובפרנסה, אנו נחשפים פעם אחר פעם לתעוזה ולחוצפה נטולת הגבולות של העסקנות החרדית. שיאו של המהלך הנוכחי מתבטא בקידומו של "חוק יסוד: לימוד תורה". הניסיון החרדי הקבוע לטעון כי מדובר בחוק הצהרתי בלבד, המבקש רק להעלות על נס את ערך התורה, אינו אלא תחמנות פוליטית שקופה. השלב הבא והברור של מהלך זה הוא יצירת שוויון מוסרי וחוקי פסול בין מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה לבין לוחמי צה"ל, שמחרפים את נפשם, תרתי משמע, בשדה הקרב להגנת המולדת.
ההלם האמיתי אינו מגיע מהמגזר החרדי, אלא דווקא ממפלגת הציונות הדתית. ההחלטה של בצלאל סמוטריץ' וחבריו לתת יד לחוק היסוד הזה, מתוך שיקולים פוליטיים והישרדות קואליציונית, היא שבר עמוק. האם כתפיהם של אנשי המילואים קלות בעיניהם יותר מגורל ההתיישבות? האם למען הבנייה ביהודה ושומרון אנו נדרשים להקריב את הלוחמים ואת משפחותיהם?
הגיעה העת לומר להנהגה החרדית: עד כאן. לא עוד קומבינות פוליטיות על גבם של אלו הנושאים בנטל הדמים והיזע. אם המחיר של עצירת האיוולת הזו הוא פירוק הקואליציה והליכה מיידית לבחירות, שיהיה כך. מוטב לעמוד לבחירת הציבור מאשר להפקיר את מגיני הארץ.
מעבר לכך, אני מתקשה להבין את השתיקה, או את הניסיון לעבור לסדר היום, מול התבטאויות קשות שמשמיעים חלקים בחברה החרדית. כשאנו שומעים על בחור ישיבה שמסוגל לומר על חייל "שיישרף בטנק", ברור לכולנו שהאמירה הזו אינה צומחת בחלל ריק, אלא בערוגה חינוכית ותרבותית מסוימת מאוד, המצריכה חשבון נפש עמוק ומחאה ברורה מצידנו.
באותו אופן, כשישנם גדולי תורה שמתבטאים בחריפות ובלשון פוגענית כלפי הציבור הדתי־לאומי, חובתנו המוסרית והתורנית היא לא לשתוק, אלא למחות על כבודם של מי שמסורים לעם ולארץ.
תמוה בעיניי שיש מי שמוצאים את העוז למחות בנחרצות רק בנושאים מסוימים, כמו המאבק בפרוגרס או בלהט"ב, אך בוחרים לעצום עיניים ולהחריש מול פגיעה כה קשה בתוכנו פנימה, בתוך עולם התורה והחברה הדתית. זוהי מציאות של "עולם הפוך", שאי אפשר להשלים איתה, וראוי שקולנו יישמע ברבים.
הרי מוסדות הציונות הדתית מושתתים על תפיסת עולם המשלבת בין ספרא לסייפא, ורואים בשותפות בגורל העם ובנשיאה בנטל הביטחוני ערך יסודי ובלתי נפרד מזהותם.
לא ניתן לקבל חוסר רגישות כלפי בוגרי הציונות הדתית, הנושאים על גבם חלק כבד ומשמעותי מהגנת הארץ. מדובר במי שמחרפים את נפשם, משרתים חודשים ארוכים במילואים, מתנתקים ממשפחותיהם, מנשותיהם ומילדיהם, ומשלמים מחיר אישי, אקדמי וכלכלי כבד למען הכלל.
מחויבות זו עומדת בלב המסורת המקראית שלנו. כאשר ביקשו בני גד ובני ראובן להישאר מעבר לירדן, התייצב מולם משה רבנו בתקיפות ואמר:
"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (במדבר לב, ו). כך גם דבורה הנביאה, בשירת הניצחון על יבין וסיסרא, לא חסכה את שבט ביקורתה מהשבטים שבחרו להישאר מנגד ולא לבוא לעזרת אחיהם בעת צרה, כפי שקראה על שבט ראובן:
"לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים? לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב" (שופטים ה, טז). זוהי רוחה של הציונות הדתית, חיבור עמוק לתורה מתוך שותפות גורל מלאה עם העם והארץ. שותפות שאין בלתה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת בני עקיבא בגבעת שמואל