בימים האחרונים נשאלתי האם נכון ללמד זכות גם על אמירות ציבוריות הפוגעות בכבודם של לוחמי צה"ל ושל משפחותיהם. השאלה אינה נוגעת רק לאדם כזה או אחר.
היא נוגעת לשאלה עמוקה בהרבה: מהו הגבול שבין אהבת ישראל לבין אחריות ציבורית?
דווקא בימי בין המצרים, כאשר אנו מרבים לדבר על אהבת חינם, נדמה שחז"ל מציבים בפנינו מתח גדול שאין לו תשובה פשוטה.
כולנו מכירים את דבריהם שהחורבן בא בעוון שנאת חינם. כאשר כל מחלוקת הופכת למאבק של זהויות, וכאשר מפסיקים לראות את הטוב שבאחר, החברה מתפוררת מבפנים. זהו לקח נצחי.
אך באותה סוגיה עצמה מוסיפים חז"ל אמירה מטלטלת לא פחות:
"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו".
דווקא הדברים הללו מחייבים אותנו לעצור. רבי זכריה לא היה אדם שונא. הוא לא היה קיצוני ולא ביקש להחריף מחלוקות. להפך, הוא היה זהיר, שקול ומתון. ובכל זאת, חז"ל מטילים עליו אחריות כבדה. מדוע?
נדמה שהבעיה לא הייתה הענווה, אלא הרגע שבו הענווה הפכה להימנעות מהכרעה. ישנם מצבים שבהם הרצון להבין את כולם, להכיל את כולם ולא לפגוע באיש, עלול להוביל לכך שלא יימצא מי שיאמר: עד כאן.
יש רגעים שבהם השתיקה אינה ביטוי לאהבה, אלא ויתור על אחריות.
מכאן עולה הבחנה יסודית: אהבת חינם אינה ויתור על האמת. אהבת חינם היא הדרך שבה אומרים את האמת.
גם לימוד זכות אינו הכחשת המציאות. פירושו לנסות להבין את האדם, את הרקע ואת מניעיו, גם כאשר איננו יכולים להסכים עם דבריו. אפשר לכבד אדם מבלי להצדיק כל אמירה שלו. אפשר לאהוב את אחינו גם כאשר חובה להתנגד לדברים שנאמרו.
כל עוד המחלוקת היא על השקפות עולם, על דרכי חיים או על תפיסות אידאולוגיות, חובתנו להרבות בהקשבה, בענווה ובהבנה. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מלמד אותנו שגם מחלוקות עמוקות יכולות להתקיים מתוך כבוד.
אך כאשר אמירה ציבורית פוגעת בכבודם של אנשים שמסרו ומוסרים את נפשם למען כלל ישראל, או מערערת את ערכה של מסירות הנפש עצמה, כבר אין זו מחלוקת רעיונית בלבד. כאן נפגעים יסודות הערבות ההדדית שעליהם נשען קיומו של העם.
דווקא משום כך אסור לנו להפוך את הוויכוח לשנאה.
חז"ל אינם מציגים את רבי זכריה כרשע. להפך, הוא היה תלמיד חכם גדול. הם מלמדים אותנו שגם אנשים גדולים עלולים לטעות טעות היסטורית כאשר אינם מצליחים לאזן בין ענווה לבין אחריות.
זו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר לדור שלנו: לבקר מעשים ואמירות, מבלי לבטל בני אדם.
כאב אישי מלמד לעיתים שיעור ציבורי. מאז נפילתו של בני, גלעד הי"ד, השתדלתי לכתוב שוב ושוב על אהבת חינם, על אחדות ועל לימוד זכות. לא מפני שאין מחלוקות בישראל, אלא מפני שהאמנתי, ועודני מאמין, שאין לנו הפריבילגיה להפוך אותן לשנאה. אולם אהבת ישראל אינה יכולה להפוך לאדישות.
כאשר נפגעים הערכים שעליהם עומדת החברה הישראלית, הערבות ההדדית, האחריות המשותפת והכרת הטוב למי שמגנים בגופם על כולנו, אסור לנו לשתוק. אפשר לומר זאת בתקיפות, מתוך כאב ומתוך אהבה, מבלי להיגרר לשפה של חרמות או של דה־לגיטימציה.
אולי זו אחת המשימות הגדולות של דורנו: להחזיק בו־זמנית בשתי אמיתות שאינן סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו: אהבת ישראל ללא תנאי, ומחויבות ללא פשרות לערכי היסוד שעליהם נשען קיומו של עם ישראל.
בית המקדש לא עמד רק על אהבה. הוא עמד גם על אמת, צדק, אחריות, ערבות ומסירות נפש.
אולי משום כך, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו בימים הללו אינה רק האם לימדנו זכות על אחינו, אלא גם האם ידענו, כאשר נפגעו אבני היסוד של החברה הישראלית, לקום ולהגן עליהן, בלי לשנוא את אחינו.
זו אינה דרך קלה. אך ייתכן שזו בדיוק הדרך שבכוחה למנוע גם את שנאת החינם שהחריבה את הבית, וגם את אותה ענווה פסיבית שחז"ל הזהירו מפניה.