בפרשתנו שלוש מילים ששגורות בפי כל כמילות אזהרה מפני כניסה למקום סכנה - 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם'. ומעט קודם בפסוק ט' נאמר: 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ'.
דע עקא, שתי תמיהות בדבר. הראשונה, דומה שהוצאו שלוש מילים אלו מהקשרם, שהרי משה רבנו מדבר בפסוק זה בחובת הזהירות מפני סכנה רוחנית, ולא זהירות מפני סכנה פיזית, שהרי כך לשון הכתוב: 'אֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כׇּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ'. פסוקים המדברים בשמירה מפני שכחת התורה, ומפני עבודה זרה.
והתמיהה השנייה היא על הגמרא בברכות שמפרשת פסוק זה ביחס לחובת שמירת הגוף מפני סכנה פיזית, תוך כדי הסתייעות מהסכמה מפתיעה של הגמון נוכרי לסברה. מספרת שם הגמרא על אותו מעשה בחסיד שמיאן להפסיק את תפילתו גם כשפנה אליו אותו הגמון. ההגמון תמה על התנהגותו המחוצפת של אותו חסיד, ואמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם 'רק השמר לך ושמור נפשך', ועוד כתוב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם', כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום?! אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו החסיד: המתן לי עד שאפייסך בדברים, ופתח ואמר: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?! אמר לו: לאו! ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך?! ענה לו ההגמון: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים ק"ו, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
ותמוה, מדוע החסיד לא עונה לו שפסוק זה כלל לא מדבר בסכנה פיזית? וחוץ מזה האם בגלל שההגמון סבר וקיבל, מכאן ראיה שהפסוק מדבר גם בסכנה פיזית?! הרי הפסוק מדבר בזהירות מפני שכחת המצוות. למה לא נאמר שהחסיד ענה להגמון כאיוולתו וב"ה בזכות תשובתו ניצל ממוות, אך בלי להביא מכאן ראיה?
לגבי התמיהה השנייה, כבר מצינו שאם יש חכמה בגויים, תאמין. וכבר אמר הרמב"ם, יש ו'סברה היא ודאורייתא היא'. יש ודאורייתא היא ההלכה מתוך שהיא באה מסברה ישרה. ועוד מצינו שחז"ל במסכת קידושין [לא.] מספרת שבאו לרב עולא בשאלה: עד היכן היא מצוות כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה אחרת, זיכהו ה' בגידול ומכירת פרה אדומה. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה, כך, מי שהוא מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר ר' חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לא קשה אפוא לימוד הגמרא בברכות מאותו הגמון נכרי.
אולם התמיהה הראשונה נותרה עדיין בעינה. ובאמת, המהרש"א, רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, ממשפחת המהר"ל מפראג, מעיר בחידושיו שפסוק זה, 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם', עוסק בשכחת התורה, ולא עוסק כלל בשמירת נפש האדם מפני סכנה. וכך כתב הרמב"ן וכן בעל 'מנחת חינוך' במצווה תקמ"ו. גם במסכת אבות אומרת המשנה [ג,ח] שמפסוק זה נלמד שלא ישכח אדם דבר אחד מתלמודו, וכי כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר : 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ' [דברים ד, ט].
אך הן ברמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש [יא,ד] והן בשולחן-ערוך [חושן-משפט תכז,ח], מבואר שמכאן אנו למדים על מצוות שמירת הגוף מסכנה טבעית. עם זאת גם לרמב"ם וגם לשו"ע, כל המסכן עצמו, מכים אותו מכת מרדות. משמע שהאיסור הוא מדרבנן. וכך לכאורה גם משמע מלשון הגמרא במסכת שבת 'לא יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: 'עושים לי נס', שמא אין עושים לו נס. ואם תמצי לומר עושים לו נס, [הרי] מנכים לו מזכויותיו [לב.]. כך גם דברי ינאי במסכת תענית . המהר"ם שיק חידד שהמכניס עצמו למקום סכנה, מזכירים לו את עוונותיו וכך מגיע מהר יותר לעונש מן השמים.[בכתובות ל.]. וכפי שמסכם המאירי: לעולם יהא אדם נזהר שלא למסור עצמו לסכנות, ואל יסמוך על הנס שאינו יודע להיכן המאזנים מכריעות; כלל גדול אמרו: 'השטן מקטרג בשעת הסכנה'.
לולא דמסתפינא, הואיל ונכון כדרכנו ללכת עם הפרשה, מתוך הערכה עמוקה ומלאת הוד, לכל אלה שפעלו במהלך המלחמה בשעות הקשות ביותר במחנה 'שורה' ובחזיתות הלחימה, כשהם מטפלים בחרדת קודש ובדמע בחללינו הקדושים, בבחינת 'חסד של אמת', בתחושת שליחות, במסירות גוף ונפש, תוך כניסה לכלל סכנה עד כדי חירוף נפש ממש.
ומתוך המציאות המורכבת של תקופת זו, בה רבים הם שלחמו במסירות נפש, אך שבו מהמלחמה עם תסמינים פוסט טראומטיים, [למעלה מעשרת אלפים לוחמים!], דומה כי נטשטשהו הגבולות בין פגיעות גוף לפגיעות נפש. בין פגיעות מוטוריות לפגיעות נפשיות. רבים הם פגועי הנפש ורבים הם פגועי הגוף, ורבים הם פגועי הגוף והנפש כאחד.
מתוך מציאות זו ניתן אולי ללמוד פסוקים אלה מנקודת מגוז מעט שונה. והיא, שפסוקים אלה 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם', ו'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ', עוסקים הן ביחס לסכנות הגוף והן ביחס לסכנות הנפש, כי חד המה. הן ביחס לשכחת הדברים אשר ראו עיניך, והן דווקא בזכירת דברים אשר ראו עיניך המשכיחים ומסירים דברים אחרים מלבבך כל ימי חייך. בדרך זו אין אפוא קושי, מדוע הרמב"ם והשו"ע לומדים מפסוקים אלה גם על סכנת הגוף וגם על סכנת הנפש. שהרי אין הגוף אלא כלי לנפש, לקיום בצוותא את רצון ה'. ואכן ראוי לציין שבניגוד למלחמת יום הכיפורים שבסיומה כמעט ולא התייחסו לפגועי נפש, עד כדי כך שאחד מחברינו הלוחמים הוכר כהלום קרב רק כעבור 47 שנים. לעומת זאת במלחמה זו המערכת מודעת והינה ערוכה לאין ערוך באופן יעיל וחיובי בהרבה.
לא בכדי בקובץ זיכרון 'מים חיים' שהוצאנו אחר מלחמת יום כיפור לזכר הנופלים מישיבת שעלבים, כתב ראש הישיבה הרב מאיר שלזינגר, הי"ו, מאמר על אותה דילמה של 'שומר פתאים ה'' [תהלים קטז]. מתי אין לחשוש מלהכניס עצמך לסכנה, מתי יש לחשוש, האם רשאי אדם לחשוש לסכנה במקום שרשאי לסמוך על 'שומר פתאים ה'', למרות שחשש זה יביאנו להתנהגות שיש בה איסור שאינו מותר במקום שאין סכנה, כגון חילול שבת. ומסקנתו היא שבכל מקום שהצבור בכללו נוהג להתעלם מן האפשרות של היווצרות סכנה, מותר לכתחילה להיכנס למצב זה.
קשר הדוק זה בין הגוף והנפש מוצאים אנו בשיר לשבת 'צמאה נפשי' של רבי אברהם אבן עזרא, השר על ליבי ובשרי כאחד: צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקים לְאֵל חָי / לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי / אֵ-ל חַי בְּרָאָנִי וְאָמַר חַי אָנִי / כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי / בָּרָא כֹּל בְּחָכְמָה בְּעֵצָה וּבִמְזִמָּה / וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי / רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ כָּל פֶּה יְחַוה הוֹדוֹ / בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי / הִבְדִּיל נִינֵי תָם חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם / אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחָי / מִי זֶה יִצְטַדַּק נִמְשַׁל כְּאָבָק דָּק / אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָּל חָי. כאלה הם ניני התם, ניני יעקב אבינו אשר ליבם ובשרם מרננים לא-ל חי. כדברי איוב: "מִי לֹא־יָדַע בְּכָל אֵלֶּה, כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת׃ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי, וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ". צימאון הבא לידי ביטוי במסירות הנפש והעליה בסערה השמיימה לאל חי במלחמות ישראל, מלחמות שבהן מצווה בשעת צורך להיכנס למקום סכנה, ואף למסור את הנפש.
על מסירות נפש זו בא פסוק אחר בפרשתנו, אותו משנן יהודי עד רגעיו האחרונים - 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. אומר רש"י 'ואהבת' - עשה דבריו מאהבה, כי אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. שהרי העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו. 'בכל לבבך', בשני יצריך. 'ובכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך. 'ובכל מאדך', בכל ממונך כי יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. [עפ"י ברכות טז].
מסביר ה'אור החיים' שהתורה מבקשת לעורר באדם אהבה כלפי הבורא דרך שלושה מניעים שונים, שלשה סוגי אהבה הגורמים לאדם לאהוב. אהבת הטוב:לאהוב דבר משום שהוא טוב ומושלם כשלעצמו [ללא קשר לרווח אישי]. אהבת הערֵב: לאהוב דבר בגלל התענוג, החוויה והמתיקות שהוא גורם לאדם [מלשון עריבות ונעימות]. ואהבת המועיל: לאהוב דבר בגלל התועלת והרווח המעשי שיוצאים ממנו.
אהבת הטוב - השם המפורש מעורר את האדם לאהבת הטוב. השם הזה מייצג את מידת הרחמים ואת הטוב המוחלט של הבורא, כפי שכתוב: 'טוב ה' לכל'. כלומר, אנו מצווים לאהוב את ה', מפני שהוא מקור הטוב בעולם, והוא ראוי לאהבה מצד עצמותו.
אהבת הערב - החשק והתענוג שבקרבה לה'. 'אור החיים' מסביר על פי הפסוק 'טעמו וראו כי טוב ה'', שהחוויה של דבקות בה' היא מתוקה ונעימה יותר מכל תענוג גשמי שקיים בעולם.כדי להמחיש עד כמה התענוג הזה עצום, הוא מביא את המושג של 'מיתת נשיקה' . במצב כזה, הנשמה נמשכת אל ה' מרוב אהבה ועונג רוחני, 'נפשי יצאה בדברו', עד כדי כך שהיא נפרדת מהגוף מבלי להרגיש כלל את הכאב או הצער שבמוות, משום ש'הרגש הערב', התענוג שבקרבה לה', גובר על הכול.
אהבת המועיל, הנלמדת מהמילה 'אֱלֹקיךָ', מבטאת את הקשר האישי והמחייב שבינינו לבין הבורא. כי על ידי קבלת עול מלכות ששמים, כשהוא הופך ל'אלוקיך', האדם מפיק את התועלת הגדולה ביותר האפשרית: הוא מרוויח 'עולם ומלואו'. כפי שאמרו חז"ל על הפסוק 'כי זה כל האדם', כל העולם כולו לא נברא אלא כדי לשרת את האדם העובד את ה'. לכן, האדם צריך לאהוב את ה' גם בגלל הרווח והתועלת העצומים שצומחים לו מכך.'ה' אלוקינו', מידת הרחמים והדין כאחד. לכן המדלג ב'ברכות שמע' ולא אמר 'בורא חושך', לא יצא ידי חובת ק"ש.
אמירת 'שמע ישראל', לפי 'אור החיים' הקדוש קוראת לנו לאהוב את ה' משום שה' טוב ומושלם, משום שהדבקות בו היא התענוג הגדול ביותר, ומשום שהקשר עם הבורא מביא לאדם את התועלת העליונה ביותר.
לפחות פעמיים בכל יום אנו קוראים את 'שמע ישראל'. פעמיים בכל יום אני נזכר כיצד במלחמת יום כיפור כטנקיסט, אחר שחצינו את תעלת סואץ הגיחו לעברנו מטוסי קרב מצריים שזיהו אותנו והטילו לעברנו פצצות. נכנסתי במהירות לתוך הצריח, כשאני מפנה מבטי כלפי מעלה. ראיתי את הפצצות יורדות אט אט לכיווננו. היה ברור לי שאלו השניות האחרונות שלנו בעולם הזה. שניות אלו נדמו בעיניי כנצח. עצמתי עיניים ואמרתי: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד'.
חיכיתי לנורא מכול, יחד עם שאר חברי הצוות שהיו ספונים ומכווצים בתוך הטנק. כעבור שניות אחדות נשמע פיצוץ עז ואחריו פיצוץ נוסף. הטנק הזדעזע והתמלא בעשן, בחול, ובריח חריף של אבק שריפה. משקפיי עפו מעיניי, מאזור הצריח לנהג הטנק. לאט לאט נדם הרעש והעשן התפזר. ברוך ה' יצאנו בנס, הפצצות נפלו בקדמת הטנק. ה'שקל', אחד מווי הגרירה הקדמיים - נשבר ותאי הזיווד נתלשו, אך אנחנו ברוך ה' ניצלנו, 'הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ' [תהלים קכד, ז].
הרגעים הללו, רגעי צמאה נפשי לאלוקים עד כדי נכונות למסור גוף ונפש עבור עם ישראל, ארצו ותורתו, שבים ומלווים ודאי רבים מהלוחמים בזמן 'קריאת שמע'. 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' [דברים ו, ה] - ...'בכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך" [ברכות נד.].
אומר מו"ר הרב אביגדור נבנצל הי"ו: כל האהבות של האדם וכל מעשיו אמורים להתנקז לייעודן, לאהבת ה'. שומר ישראל שומר את שארית ישראל האומרים 'שמע ישראל'.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל