כשהייתה בת שמונה בלבד, עלתה תהילה כהן על ההסעה לבית הספר בכפר דרום. רגעים אחר כך התפוצץ מטען חבלה סמוך לאוטובוס, באחד מפיגועי הטרור הקשים שידעה גוש קטיף. באותו בוקר השתנו חייה לנצח: היא איבדה את שתי רגליה, אחותה אורית איבדה את כף רגלה, ואחיה ישראל איבד רגל אחת.
יותר מרבע מאה חלפה מאז אותו בוקר בכ"א במרחשוון תשס"א, אך עבור תהילה הזמן לא מחק את הכאב.
בריאיון לערוץ 7, כשהיא ניצבת מול הנוף שבו גדלה, היא מתארת בפשטות מצמררת את המציאות שמלווה אותה מאז. "נפצעתי בפיגוע בגוש קטיף בשנת 2000, באוטובוס בדרך לבית הספר, ויש לי שתי פרוטזות", היא אומרת.
הראיון נערך בחורשת גוש קטיף ביער כיסופים במפגש מיוחד של עקורי גוש קטיף תחת הכותרת 'הכי קרוב לבית'. כשיוני קמפינסקי שואל אותה אם המחיר של הפיגוע עדיין מלווה אותה, תשובתה קצרה וכואבת. "בכל צעד. פיזית ונפשית".
עבור רבים, שיקום הוא יעד שמסתיים ביום שבו משתחררים מבית החולים. עבור תהילה, זו דרך שאין לה נקודת סיום. "זה כל החיים. זה הולך איתך. זה פיזית, זה קיים", היא אומרת, במשפט שממחיש עד כמה פצעי הטרור ממשיכים ללוות את הנפגעים הרבה אחרי שכותרות העיתונים מתחלפות.
המפגש המחודש עם גוש קטיף מציף בה זיכרונות עמוקים. כשהיא מביטה אל הכבישים ואל הנוף שהיה פעם ביתה, היא מספרת שהמחשבות נודדות מיד גם לטבח 7 באוקטובר. "קודם כול עולה לי השביעי באוקטובר. כל הכבישים לפה... נוף ילדות. כאילו יש עכשיו טבח נוסף", היא אומרת.
למרות המחיר האישי הכבד ששילמה, תהילה אינה מביטה רק לאחור. היא סבורה כי הדרך למנוע אסונות נוספים מחייבת טיפול עמוק בשורש הבעיה. "אני אומרת שצריך קודם לסלק את הערבים ואז לחזור. לא אכפת לי הדרך. אני יודעת מה זה אומר לגור ליד הערבים. אני חושבת שזה פלסטר, צריך להגיע לפתרון מהשורש", היא אומרת.
בשנים האחרונות הצטרפו אלפי פצועים חדשים למעגל השיקום בעקבות המלחמה, אך תהילה אינה מרגישה שהחוויה האישית שלה השתנתה. לדבריה, התחושה תלויה בעיקר באופן שבו החברה בוחרת להתייחס לפצועים. "אני חושבת שזה השדר והתדר שאתה מביא, זה מה שעובר הלאה, אז אני לא מרגישה הרבה הבדל", היא אומרת.
על אף שהייתה רק בת 13 כשנעקרה מגוש קטיף, הזיכרונות שלה מהמקום נותרו חיים וברורים. כשהיא נשאלת מה היא זוכרת מהבית שאיבדה, היא משיבה במילה אחת: "הכול". אחר כך היא מוסיפה מילה נוספת שמספרת אולי את כל הסיפור: "חיים".
ולמרות הגעגוע, תהילה מבקשת שהמבט יופנה גם אל העתיד. כשהיא נשאלת מה הייתה רוצה שילדים צעירים ילמדו על גוש קטיף, היא משיבה: "אני לא אוהבת לחיות את העבר, אז מבחינתי זה היה מקום מדהים. אבל יותר על העתיד כזה, יותר לחשוב קדימה".