מה שמתסכל את טראמפ הוא שהאיראנים פשוט לא "סוגרים איתו דיל".
כאילו לא אכפת להם מכלום - לא מהנפט ולא מהמכות שהם סופגים. מדינה אחרת הייתה חותמת איתו על הסכם מזמן. נעגל פה, נעגל שם, העיקר שכולנו נירגע וניתן לנפט לזרום.
אבל את האיראנים זה לא ממש מעניין, אפילו אם מקור ההכנסה העיקרי שלהם הוא הנפט. מבחינתם זו מלחמת קודש. זה נשמע כל כך פרימיטיבי, כאילו מדובר במשהו מלפני אלפיים שנה.
אבל אותנו זה לא צריך לתסכל. גם אם רבים מאיתנו אינם מבינים את הפנאטיות האסלאמית של איראן, יש דבר בסיסי שלפחות רובנו מבינים היטב: זהו מאבק על קיומנו. כל התיאוריות וכל הפרוגרס לא ישנו את העובדה שיש בעולם מדינות מוסלמיות - בעיקר, לפחות כרגע - שרוצות למחוק אותנו מעל פני האדמה. הן אינן מסתירות זאת מאיש.
אז איזו תקווה יש לנו במציאות קודרת כזאת?
ככל שעם ישראל מתחבר לשורשיו, כך ההתנגדות האסלאמית מתעצמת. התהליך מתקדם בשלבים. המגמה אינה חלקה ואינה רציפה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדות הדמוגרפיות של מדינת ישראל. המוסלמים ודאי אינם מתעלמים - לא מהעובדות הדמוגרפיות ולא ממה שהובטח לאברהם אבינו: "עד הנהר הגדול, נהר פרת". קצת מוזר שדווקא אחרים אופטימיים יותר מרבים מהאנשים שיכולים ליהנות מאותה אופטימיות.
אין כאן המקום לא לפרשנות בתנ"ך ולא להצגת נתונים סטטיסטיים על גודל האוכלוסייה ופילוח דעותיהם של המגזרים השונים. די בכך שנפנים שבמוקדם או במאוחר, גורלה של מדינת ישראל ייקבע בידי אנשי אמונה, שמה שהכי חשוב להם אינו הנפט ואינו רמת החיים.
אוהבי חיים הם. העם היושב בציון צמא ורעב לחיים - חיים ועוד חיים. נפשות מלאות חיים ואומה בעלת שאיפות לחיים, שאיפות לטוב, לכל מה שמיישב ובונה את עולמו של בורא עולם.
כמובן, אנחנו - היהודים היושבים כאן על אדמתנו - לא נישאר אדישים. הדרישות מאיתנו, כדי לשרוד, יכתיבו את היקפי הגיוס ואת ההישגים הטכנולוגיים בצה"ל. ולא רק בצבא. היכולת שלנו לייצר אמצעי לחימה ללא תלות ב"ידידים" תדרוש הרחבה מסיבית של התשתיות. לא במקרה, עד כה, ייצור כיפת ברזל התבצע בארצות הברית.
וכמובן, רשימת הלקוחות של מדינת ישראל תלך ותתארך. לא רק כדי לקנות מאיתנו את כיפת ברזל ואת טיל החץ, אלא גם משום שלאט־לאט תבוא ההכרה בחיוניותה של ישראל כמדינה שותפה ובכירה בשאיפות אסטרטגיות ארוכות טווח. גז למצרים וצינור נפט דרכנו לאירופה הם רק דוגמאות. באופק כבר אפשר להבחין בכדאיות של שיתוף פעולה אזורי. לא בטוח שארצות הברית תהיה זו שתקבע עבורנו ועבור מדינות המפרץ עוד שנים רבות.
וכמובן, אסור לשכוח פרט חשוב נוסף: כדי לממש את מלוא הפוטנציאל האדיר שלנו נזדקק לעוד ועוד משאבים - השקעות פיננסיות, משאבי אנוש מיהדות התפוצות, וכמובן גם משאבי קרקע. ארץ הצבי תתרחב כעורה של צבייה מעוברת. יחד עם הביקוש יגדל גם ההיצע.
מסופר כי כאשר נפוליאון ראה יהודים בארץ ישראל יושבים על הארץ בתשעה באב, הוא שאל: "מה זה בכלל?" השיבו לו שהם מתאבלים על ביתם שנחרב לפני אלפיים שנה. אמר נפוליאון, מי שעד אז הצליח להשתלט על חלקים נרחבים מהעולם: "עם שמתאבל על מה שהיה לו לפני 2000 שנה יש לו עתיד גדול".