עשרים ואחת שנים לאחר גירוש גוש קטיף וצפון השומרון, חוזרת מוריה קור אל הזיכרונות האישיים מכפר מימון - המקום שבו, לדבריה, הבינה לראשונה שלא די במחאה כדי לשנות מציאות.
בריאיון לעמדת ערוץ 7 בכנס קטיף, שאותו הנחתה, היא מתארת את הימים ההם דרך עיניה של אם צעירה לשלושה ילדים, ומבקשת להביט על האירועים בפרספקטיבה של עשרות שנים.
"הייתי סטודנטית באוניברסיטה והיו לי שלושה ילדים קטנים", היא מספרת. "אני זוכרת שישנו בכפר מימון תחת כיפת השמיים, ובבוקר קמנו וגילינו שסביבנו עומד מעגל של פרשי משטרה. זו הייתה תחושה מאוד מוזרה". היא מוסיפה כי באותם ימים לא הייתה שקועה במחלוקות הפוליטיות סביב הפריצה לגוש קטיף. "הייתי עסוקה בעיקר בלראות ששלושת התינוקות שלי בסדר".
לדבריה, דווקא הקריאות שנשמעו אז הותירו בה סימן שאלה. "כששמעתי את הקריאות 'היה לא תהיה', חשבתי לעצמי - למה 'היה לא תהיה'? הרי כבר גירשו יהודים בעבר. למה שזה לא יקרה שוב?". מאז, היא אומרת, התגבשה אצלה ההבנה שהמאבק האמיתי אינו מתנהל רק בהפגנות.
"גם אז חשבתי שהמחאה האמיתית תתנהל אם יהיו הרבה יותר יהודים שחושבים אחרת - בכלכלה הישראלית, בעולם, בהסברה, בתקשורת ובבתי המשפט", היא אומרת. "המחאה הזאת לא הוכיחה את עצמה. מחאה שקורית בשטח, אבל בשטח שלא רואים אותו, אין לה משקל".
קור סבורה כי מאז ההתנתקות חל שינוי משמעותי בתחום התקשורת, אך לדבריה זה אינו העיקר. "אנחנו בעידן אחר כי קמו הרבה גופי תקשורת אחרים", היא אומרת. "אבל השאלה המהותית היא האם הפוליטיקה מתנהגת אחרת, האם יש לנו נבחרי ציבור שפועלים אחרת, והאם התודעה הכללית היא אחרת".
בהמשך הריאיון היא משווה בין רוח התקופה כיום לבין השינויים שחלו ערב מלחמת ששת הימים. "בששת הימים הייתה תודעה אחרת. לא רק לדרג המדיני או הצבאי, אלא ללוחמים ולעם כולו", היא אומרת. "זה עניין של חינוך. אולי זה עדיין לא שם, אולי בעוד שלושים שנה זה יהיה שם".
גם על רקע מערכת הבחירות הקרבה היא מבקשת להביט לטווח ארוך. "אני לא מסתכלת על תשעים ימים, אני מסתכלת על שלושים שנה", היא אומרת. "יש עכשיו מהפכה בעם ישראל שהתחילה בשמיני עצרת, ואתה רואה התקרבות משמעותית לתודעה היהודית. השינוי לא יהיה בקלפי הקרוב - הוא יהיה בעוד כמה וכמה קלפיות. דור הניצחון הוא לא הדור שנלחם עכשיו, אלא הדור שיגדל על הסיפורים האלה. לוקח לדברים זמן להבשיל".