לפני כמה שנים צוטט נתניהו משיחה סגורה בה אמר את המשפט הבא: "לציונות הדתית יש לב גדול אבל יש לה מוח קטן".
משפט נוקב זה אפיין את גישתו של נתניהו כלפי הציבור הדתי לאומי במשך שנים - הוא ראה בהם אנשי אמון ולכן נהג לאייש את לשכתו בדתיים, אך לא באמת ראה בהם דמויות שראויות לתפקידי ההנהגה הבכירים במדינת ישראל.
תסמונת נושאי הכלים
במשך שנות דור, החוזה הבלתי כתוב מול הציונות הדתית היה ברור. הציבור האמוני נתפס ככוח חלוצי, מסור, אידיאליסטי, אך כזה שתפקידו מסתכם בביצוע. הם היו הקצינים המסורים בדרגי השדה, המתיישבים מפריחי השממה, והפקידים הנאמנים במשרדי הממשלה.
נתניהו, בגישתו השמרנית והזהירה, נתן תמיד את המפתחות של "קודש הקודשים" - עיצוב האסטרטגיה הביטחונית והמדינית של ישראל - בידיה של האליטה הביטחונית הישנה. בעיניו, הגנרלים בצבא וראשי ארגוני הביון היו "המבוגרים האחראים". הציונות הדתית, על גווניה התורניים, נתפסה כשותפה פוליטית קרובה, לעיתים כחומת מגן קואליציונית, אך מעולם לא כמי שראויה ויכולה לאחוז בהגה הספינה עצמו.
חיבוק ותקיפה: הפיצול הנפשי של ההנהגה היוצאת
כדי להבין את היחס המורכב לציונות הדתית, עלינו להביט בשורשים התנ"כיים של התהליך הזה, במעבר הקשה ממלכות שאול למלכות דוד.
בפרקי ספר שמואל, אנו נחשפים לקושי פסיכולוגי עצום. מסופר כיצד שאול אוהב את דוד אהבת נפש. דוד מנגן לפניו, מפיג את דיכאונו והרוח הרעה ששורה עליו, מהווה עבורו משענת. אך רגע אחד לאחר מכן, ללא שום התרעה, מטיל שאול את החנית ומנסה להרוג את דוד.
התיאור המקראי הזה הוא בבואה מדויקת, כמעט מצמררת, ליחס של הנהגת הציונות החילונית אל הציונות הדתית בימינו. מצד אחד, איש אינו יכול להכחיש את מסירות הנפש. הם מעריכים ואוהבים את הנוער שמתגייס, שמתנדב, שמסתער ראשון בקרב ומרפא את "הדיכאון הלאומי" של פוסט-שמחת תורה. אך מצד שני, הם מבועתים מפניהם. הם פוחדים מה"משיחיות", מתפיסת המוסר האחרת שאינה מתיישרת עם בג"ץ ועם אולפני הטלוויזיה.
רק כך ניתן להסביר את השיגעון שאוחז בחלקים מאותה הנהגה. רגע אחד המערכת הישנה מעריכה את ההקרבה של הציונות הדתית, וברגע השני היא מנסה לחסל אותה תודעתית, לטעון שהיא "סכנה גדולה יותר מחמאס", ורודפת אותה.
גם בנימין נתניהו עצמו חווה את הפיצול הזה מול הציונות הדתית לאורך שנותיו. מצד אחד, כפי שהזכרנו, הוא תמיד הקיף את עצמו באנשי אמונה שסמך עליהם. אך מצד שני, ברגעים הפוליטיים המכריעים, הוא ידע לדחוק את המפלגות הדתיות לתפקידים שוליים, ו"לשתות אותן בקשית" רגע לפני סגירת הקלפיות, מתוך ראייתם ככוח שניתן תמיד לקחת כמובן מאליו.
קריסת המערכות הביטחוניות
נקודת המפנה הגיעה עם קריסתן של המערכות הביטחוניות. השנים האחרונות הוכיחו לראש הממשלה, ולרבים בעם ישראל, כי התלות המוחלטת באותה אליטה ביטחונית מסורתית טמנה בתוכה סכנה קיומית.
הקונספציות המודיעיניות שניפקו הערכות שגויות פעם אחר פעם; היהירות המחשבתית שסירבה לקרוא את המציאות כהווייתה; והשפל הנורא - הנתק הבלתי נתפסו בו מערכות שלמות מודעות לאירוע ביטחוני חמור בשבעה באוקטובר מבלי לעדכן בזמן אמת את ראש הממשלה. כל אלו יצרו משבר אמון חריף. נתניהו הבין ש"המערכת" הפכה למנגנון סגור שניזון מעצמו, כזה שמתקשה להתמודד עם מציאות משתנה של מזרח תיכון בוער, משום שחסר לו העוגן התודעתי והרוחני הנדרש כדי להבין את אויבינו ואת ייעודנו.
תורת חיים - מסירוס למנוע של גבורה
במקביל לכך, צריך להתבונן בשינוי התודעתי העמוק שהתרחש גם ביחס לתורה עצמה. במשך שנות דור, הן בתפיסה החילונית ואף בחלקים של הציבור הדתי, הדתיות הצטיירה כגורם "מסרס". חשבו שההקפדה ההלכתית, לימוד התורה והעולם הרוחני, מחלישים את ה"טבעיות" הבריאה, את עוצמות החיים, ואת כוח ההסתערות והלחימה של הצבר החדש.
השנים האחרונות ניפצו את האשליה הזו לרסיסים. התברר מעל לכל ספק שחיבור עמוק לתורניות איננו מחליש את החיים, אלא להפך - הוא מנוע בעירה עוצמתי לאין שיעור. החוסן המנטלי, אורך הרוח, הנכונות להקריב והגבורה העילאית שמתגלים אצל בני התורה בוגרי הישיבות והמכינות, מוכיחים כי אמונת נצח אינה מסרסת את עוצמות החיים, אלא מעניקה להן את המשמעות והכוח האדיר ביותר שיש.
התיקון של בנימין נתניהו
אך גם כשהתבררו העוצמות הללו, המערכת הישנה סירבה להרפות. מנגנונים ביטחוניים נוטים לשכפל את עצמם ולפתח "מערכת חיסונית" נגד כל מי שמאתגר את הקונספציה. אי אפשר היה לצפות שהמערכת תתקן את עצמה מבפנים. ראינו היטב כיצד המערכת חסמה, סיכלה ופלטה שוב ושוב מפקדים עתירי זכויות, תעוזה ואמונה, כדוגמת אפי איתם, עופר וינטר, וגם דוד זיני שנדחק לתפקיד צדדי. ללא הנחתה מלמעלה, הדלת הייתה נשארת טרוקה בפניהם לתמיד.
מתוך השבר הנורא של שמחת תורה, נתניהו הפנים את המסר. בעקבות משבר האמון הגדול הוא הבין שחייבים לפרוץ את המעגל החסום. גדולתו כעת היא בכך שהוא לוקח את אותם גורמים איכותיים שסוכלו על ידי המערכת ברמות שונות, ומביא אותם בדרך עקיפה וב"הנחתה מלמעלה" אל תוך תפקידי מפתח קריטיים לעתידה של המדינה (ראש השב"כ, ראש המל"ל וראש המוסד).
ידיד קרוב שיתף אותי בסיפור מרתק מניחום אבלים שבו נכח נתניהו. אחד הנוכחים אמר לו: "שאול המלך היה משבט בנימין, והוא נפל ואיבד את מלכותו משום שלא חיסל את עמלק. קוראים לך בנימין - עליך מוטלת המשימה לתקן זאת".
כשבנימין (נתניהו) ממנה את דוד ושמואל לראשי המערכות שאמונות על סיכול הרוע - יש כאן סמליות מיוחדת והזדמנות היסטורית לתקן את רדיפת שאול את דוד, ולבנות הנהגה משותפת שתוביל את ישראל לעתיד גדול ומזהיר. שהרי במצב המתוקן והאידיאלי, מלכות שאול לא הייתה אמורה להיעקר מן העולם, הואיל ונאמר לו: "הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם". אלא היה עליו להשתלב ולפעול יחד עם מלכות דוד, שעליה נאמר "לא יסור שבט מיהודה". כל אחד תורם מכישרונו: דוד המלך מיהודה כנשיא, ואיש בנימין מזרע שאול משמש תחתיו בהנהגה (עיינו ברמב"ן על בראשית מט, י).
ממשגיח הכשרות אל הקטר - מבלי לאבד את הדרך
המעבר הזה טומן בחובו גם תיקון פנימי עמוק בתוך הציונות הדתית. בעבר הלא רחוק, היו בתוכנו כאלו שדיברו גבוהה-גבוהה על חשיבות המעבר מ"קרון משגיח הכשרות" - זה שרק יושב בצד ומעיר הערות - אל "קטר הרכבת" הלאומית. אלא שלמרבה הצער, כדי להתקבל אל אותו קטר נכסף, הם הרגישו צורך להשיל מעליהם את זהותם וויתרו על ערכיהם הבסיסיים ביותר, בניסיון למצוא חן בעיני האליטה הישנה.
כעת, המציאות מוכיחה אחרת. אנו רואים שניתן בהחלט להגיע לעמדות ההנהגה הבכירות ביותר, להוביל, לנווט ולקבל אחריות, מבלי לוותר על ערכי היסוד האמוניים ועל תורת ישראל. רק כך באמת הופכים ל"קטר" אמיתי - כזה שיש לו כיוון, יעד ועוצמה למשוך את הרכבת כולה.
הבמה ההיסטורית מוכנה לחיבור המיוחל הזה, וכעת, הציונות הדתית נדרשת להצטרף להנהגה ולאחוז בהגה הקטר באמונה, בענווה, ומתוך גבורה שאינה מתכלה, דווקא בזכות החיבור החזק והעוצמתי אל הקודש כמנוע החיים.
הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה