במשך עשרות שנים, מאז קום המדינה, נשמעו מצד חלקים בהנהגה החרדית טענות מזלזלות כלפי דרכה של הציונות הדתית וכלפי תפיסת "התורה הגואלת".
לא פעם נאמרו הדברים בביטחון כה רב, עד שרבים התרגלו לחשוב שיש בהם אמת. כאשר מי שאומר אותם עטור בזקן, לבוש חליפה ומגבעת ונחשב לגדול תורה, יש מי שמקבל את דבריו ללא עוררין.
אלא שהמציאות מספרת סיפור אחר.
הציונות הדתית צמחה בעשורים האחרונים כמעט בכל תחום. עולם התורה שלה התרחב באופן חסר תקדים. ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות, מדרשות לנשים, מכינות קדם־צבאיות, ישיבות תיכוניות ואולפנות קמו בכל רחבי הארץ ומונות כיום אלפי תלמידים ותלמידות.
גם בזירה החברתית ניכרת ההשפעה. הגרעינים התורניים בערי הפריפריה, החוות החקלאיות, ההתיישבות ביהודה ושומרון ובגולן והמעורבות בקהילות המקומיות הפכו את הציונות הדתית לכוח משמעותי בעיצוב פניה של החברה הישראלית.
גם בעולם ההלכה והרבנות נרשמים הישגים מרשימים. במבחני ההסמכה של הרבנות הראשית, בוגרי הישיבות התיכוניות והישיבות הדתיות־לאומיות מגיעים פעם אחר פעם להישגים גבוהים במיוחד, לעיתים אף גבוהים משל עמיתיהם במוסדות החרדיים.
ולמרות זאת, עדיין קיימת לעיתים תחושה שאם אין הכרה מצד העולם החרדי, ובעיקר מצד הציבור הליטאי, התורה של הציונות הדתית נתפסת כפחותה. זוהי תחושה שאינה מוצדקת, אך היא עדיין קיימת.
גם בתחום ההנהגה הציבורית שילמה הציונות הדתית מחיר. במינוי רבני ערים היא נחלה כישלונות לא מעטים, בין היתר בשל חולשה במישור העסקני והפוליטי. את המחיר של מחדל זה עוד נשלם במשך שנים.
אולם ההבדל המהותי באמת בין שני העולמות אינו מתחיל בשאלת הלימוד או ההנהגה, אלא בתפיסת המדינה.
הציונות הדתית רואה במדינת ישראל בית. כאשר זו התחושה, השירות בצה"ל אינו נתפס כנטל אלא כזכות. אם זו המדינה שלי, האחריות על ביטחונה היא גם האחריות שלי. משום כך אלפי צעירים מתגייסים לשירות קרבי, ואחרות בוחרות בשירות הלאומי, מתוך תחושת שליחות ואחריות.
בתי העלמין הצבאיים מלאים בבני הציונות הדתית שנפלו על הגנת המדינה. יחידות השדה מלאות בלוחמים חובשי כיפות. אין כמעט משפחה דתית־לאומית שלא שילמה מחיר כבד במלחמה הארוכה, בין אם בשירות מילואים ממושך ובין אם באובדן של בן משפחה או חבר קרוב. אלו אינם נתונים סטטיסטיים, אלא מציאות של מסירות נפש.
מנגד, חלקים גדולים בציבור החרדי עדיין אינם רואים במדינה את ביתם במובן הלאומי. כאשר התחושה היא שמדובר במדינה של אחרים, קל יותר להישאר מחוץ למעגל האחריות ולראות בשירות הצבאי עניין שאחרים צריכים לשאת בו.
דווקא משום כך, האחריות המוטלת על הציונות הדתית גדולה מאי פעם.
במקום להעמיק את הקרע, עליה להוביל שינוי מלמטה. לא באמצעות כפייה, לא באמצעות השפלה ולא באמצעות מלחמות, אלא מתוך דוגמה אישית, שיח מכבד והושטת יד. עלינו לגרום לצעיר החרדי להבין שצה"ל הוא צבאו של עם ישראל כולו, ושיש בו מקום לכל מי שמבקש לקחת חלק בהגנה על המדינה.
ככל שיותר צעירים חרדים יתגייסו, כך יתברר שהחששות הרבים אינם תואמים את המציאות. הם יפגשו צבא שמטרתו להגן על עם ישראל בארצו, ויבינו שהאויב אינו מבחין בין כיפה סרוגה, כובע שחור או ראש גלוי.
רק כאשר כולנו נישא יחד באחריות לביטחון המדינה, נוכל לומר באמת שגורלנו משותף. מדינת ישראל היא ביתם של כל היהודים, ועתידה ייבנה רק מתוך שותפות, אחריות ואחדות.
הכותב הוא סרן במילואים, רב צבאי תושב שדה יעקב