הרב נתנאל דרמון, יו"ר ארגון קהילות ישראליות באירופה, היטיב לתאר במאמרו ב"דעות" בערוץ 7 את הפער העמוק בין הקינות על חורבן הבית בתשעה באב בבתי הכנסת שבארצות העמים, לבין ההשלמה המלאה עם החיים הרגילים של יהודים שם, למרות גילויי האנטישמיות.
הדבר בא לידי ביטוי עד כדי בניית בית חדש בחו"ל ושמחת חנוכתו מיד לאחר תשעה באב, ואף עד כדי ראיית עליית יהודים לארץ כבעיה המסכנת את החינוך היהודי שם, בשל הקטנת מספר התלמידים.
במקביל, הציב הרב נתנאל דרמון את מקומן של הקינות בארץ כחלק מתהליך השיבה לארץ והגאולה, כאשר עין אחת שמחה על מה שכבר נבנה, ועין אחת דומעת בציפייה למה שעודנו חרב.
ברצוני להוסיף קומה נוספת על מאמרו החשוב.
להישרדות היהודית בגלויות אין אח ורע. שום עם לא שרד בגלויות, וגם בקרב אחינו הייתה התבוללות קשה, ובימינו היא אף מתחזקת. זהו התהליך הטבעי של טמיעה בתרבות הסובבת. לכן, ההישרדות היהודית בגלויות היא נס מיוחד במינו, שאין דומה לו בין העמים.
נס ההישרדות היהודית בגלויות היה צריך להעצים את נס קיבוץ הגלויות, שגם לו אין אח ורע בין העמים. אין שום עם ששרד בגלויות, ולכן אין שום עם שחזר לארץ אבותיו.
מעצם הגדרתה, מדינת ישראל היא מדינת קיבוץ גלויות, מהכרזת העצמאות, דרך חוק השבות, ועד מיליוני השבים מסיביר ומרוסיה, מבבל ומתימן, מארצות אירופה וצפון אפריקה, מאתיופיה, ואפילו מהודו ומארצות אמריקה.
בביקורו הראשון של נציג ישראלי בסין לאחר קום המדינה, אמר לו בכיר סיני, לפי מה ששמענו מפיו: "אם כל עם יבקש לחזור אל הארץ שבה חיו אבות אבותיו לפני אלפיים שנה, תהיה קטסטרופה בכל העולם, ולמה מגיעה זכות כזאת רק לעם היהודי?"
קיבוץ הגלויות כתוב בתורה (דברים ל') כנבואה עתידית, והוא מופיע גם בנביאים, במזמורי תהילים ובתפילות. לנגד עינינו הוא מתנהל כבר יותר ממאה שנים. כיוון שהנס המופלא הזה, הגדול אף מנס יציאת מצרים, מתרחש כתהליך היסטורי ממושך, התרגלנו אליו כאילו היה תופעת טבע. רבים בתוכנו עדיין מתפעמים מנס ההישרדות בגלויות יותר מאשר מנס קיבוץ הגלויות.
עובדה מדהימה היא שכמעט כל המתפללים בארץ ממשיכים לבקש: "שתעלנו בשמחה לארצנו", בתפילות החול, השבת והחגים. ההלכה אוסרת על מי שאינו צם לומר בתפילת צום "ביום צום תעניתנו", גם כאשר אחרים צמים, משום ש"דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהילים ק"א, ז). לכן, דווקא לפי ההלכה, היינו צריכים לומר בארץ: "שתעלה את כל אחינו בשמחה לארצנו". אולם התפילה נותרה יצוקה בלבבות, כפי שנקבעה בסידורי הגלויות, ועדיין לא עלתה לארץ.
חמור עוד יותר הוא האיסור הנוקב בגמרא (כתובות קי-קי"א; עבודה זרה ח') ובהלכה (רמב"ם, הלכות מלכים ה', י"ב), שלפיו כל אדם מישראל היושב בחוץ לארץ, במיוחד כאשר באפשרותו לעלות לארץ, כאילו עובד עבודה זרה, או "עובד עבודה זרה בטהרה". לכן, דווקא לפי הלכת חז"ל, חובה לעלות לארץ מיד, בלי להמתין, שכן עצם הישיבה בארצות העמים היא חטא חמור, והעלייה לארץ היא ראשית התשובה והתיקון.
מי שנאבק על כך בראשית תהליך קיבוץ הגלויות היה הרב יהודה אלקלעי זצ"ל, אולם לא שמעו לו אז, וכמעט שאין מכירים את משנת הגאולה שלו עד היום.
בספרי נס קיבוץ גלויות הרחבתי בנושא ב"שער התשובה הכללית", על פי דרכו של הרב אלקלעי.
ההתמכרות הדתית לנס ההישרדות היהודית בגלויות חזקה כל כך, עד שהדחיקה מן התודעה היהודית את חומרת החטא שבישיבה בארצות העמים, וגם את הפוגרומים הנוראים שנמשכו במשך כאלף שנים בארצות אירופה ובצפון אפריקה, עד לחורבן הגלות בשואה הנוראה שחולל המן הנאצי. מדהים לגלות שדווקא יהודי ארצות המזרח, יהודי תימן ויהודי צפון אפריקה עלו בהמוניהם לישראל לאחר קום המדינה, בעוד שבארצות השואה מתאמצים יהודים לבנות קהילות מחדש.
הרב יוסף קאפח זצ"ל מספר, בהקדמתו להגדה של פסח, שבתימן היה מקובל איסור לבנות בית מאבן, ויהודי שבנה בית כזה בתימן לעגו לו בטענה שהוא "כופר בביאת המשיח". והנה, דווקא בארצות אירופה שלאחר השואה, יהודים עדיין בונים בתי אבן נאים ושמחים בהם, ולאחר מכן הולכים לבית הכנסת לבכות על בית המקדש שחרב.
ריבונו של עולם, פקח את עיניהם של אחינו לעלות לארץ לפני שיבואו פוגרומים נוספים, ויתמלאו הלבבות בנס הגדול מכל ניסי ההישרדות, נס קיבוץ הגלויות.