בשקט יחסי, כמעט מבלי לעורר הד ציבורי, התקבלה אתמול בבג"ץ החלטה שעשויה להתברר כבעלת משמעות רחבה הרבה מעבר לעתירה הספציפית שבה עסקה.
לראשונה זה שנים, נדמה כי בית המשפט העליון הציב גבול ברור לארגוני שמאל קיצוני המבקשים להשתמש בהליך המשפטי כבמה להפצת האשמות נגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל.
הדיון עסק בעתירת ארגון "רופאים לזכויות אדם", שביקש לחייב את המדינה לאפשר הכנסת חולים מרצועת עזה לישראל. אלא שבמהלך הדיון לא התמקדו השופטים רק בשאלת הסעד המבוקש. הם התייחסו גם לנספח שצורף לעתירה, אשר כלל האשמות חמורות נגד צה"ל ומדינת ישראל.
השופטים אלכס שטיין ויעל וילנר הבהירו לעותרים כי המסמך אינו יכול להישאר חלק מהתיק. השופט שטיין אמר באופן חד וברור: "תמשכו את הנספח כי יש פה האשמות ואמירות נגד צה"ל ומדינת ישראל. אם לא תוציאו מהתיק יהיו לזה הוצאות". גם השופטת וילנר לא הותירה מקום לספק כשאמרה: "יש כאן האשמה נגד חיילי צה"ל שאין לה אח ורע", ובהמשך הוסיפה: "אין שום הצדקה בעולם להגיש את המסמך שמאשים את כוחות צה"ל". בעקבות הדברים הסכימו העותרים להסיר את הנספח.
לכאורה, מדובר בהחלטה דיונית בלבד. אולם בעיניי, יש כאן הרבה יותר מכך. נדמה שזו הפעם הראשונה שבה בג"ץ מסמן באופן כה ברור קו אדום כלפי ארגוני השמאל הקיצוני בכל הנוגע לשימוש בהליך המשפטי לצורך הכללת טענות קשות נגד מדינת ישראל וחייליה, ללא בסיס עובדתי שניתן לבחון במסגרת הדיון.
במשך עשרות שנים התרגלו ארגוני השמאל הקיצוני לכך שגם כאשר עמדותיהם אינן מתקבלות בזירה הציבורית, בכנסת או בממשלה, דלתות בג"ץ פתוחות בפניהם כמעט תמיד. גם כאשר עתירותיהם נדחו, רק במקרים נדירים ביותר הוטלו עליהם הוצאות משפט, וגם אז מדובר היה בסכומים נמוכים יחסית. המציאות הזו יצרה תחושה שלפיה אין כמעט מחיר להגשת עתירות, גם כאשר הן כוללות טענות קשות ומרחיקות לכת.
אין זה סוד שחלק מארגונים אלה מקבלים מימון ייעודי לצורך ניהול הליכים משפטיים. במסגרת זו הפכה זירת בג"ץ לאחד הכלים המרכזיים בפעילותם הציבורית. במשך השנים נוצר לעיתים הרושם כי הם אינם מופיעים בבית המשפט כאורחים, אלא כמי שרואים בו זירה טבעית לקידום סדר יומם. רבים עוד זוכרים את דבריו של נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, במהלך דיון בעתירה בעניין הכנסת סיוע לעזה, כאשר אמר לעותרים: "בית המשפט מעמיד את עצמו לרשותכם".
גם בעבר ניתן היה למצוא ביטויים של רגישות רבה מצד בתי המשפט כלפי משפחות מחבלים. כך, למשל, הביע השופט ניל הנדל תנחומים למשפחת מחבל על מות בנה, ואף כינה אותו "המנוח". על רקע זה, דבריהם הנחרצים של השופטים שטיין ווילנר בולטים במיוחד ומעבירים מסר אחר לחלוטין: יש גבול למה שניתן להכניס אל תוך כתבי בית הדין, ובוודאי כאשר מדובר בהאשמות חמורות נגד חיילי צה"ל.
לא במקרה שני השופטים שהתבטאו כך נמנים עם האגף השמרני והלאומי בבית המשפט העליון. הם הבהירו כי גם במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות אין מקום להפוך את אולם בית המשפט לבמה להפצת מסרים הכוללים, לטעמם, האשמות חסרות בסיס נגד מדינת ישראל וחייליה.
מוקדם עדיין לדעת אם מדובר בשינוי מגמה או בהחלטה נקודתית בלבד. אולם יש מקום לקוות כי זוהי סנונית ראשונה המבשרת על קביעת גבולות ברורים יותר. אם אכן כך יהיה, ייתכן שבעתיד עתירות הכוללות הסתה או האשמות בלתי מבוססות יידחו על הסף ואף יחויבו בהוצאות משמעותיות.
מדינת ישראל מחויבת להגן על זכויות האדם, אך בראש ובראשונה עליה להגן גם על אזרחיה ועל חייליה מפני הכפשות חסרות בסיס. החלטת בג"ץ מאתמול עשויה להיות צעד ראשון בכיוון הזה.