השבוע הייתה במפלגת הדמוקרטים חגיגה דמוקרטית של ממש. במשך שבועות ניהלו 51 המועמדות והמועמדים קמפיין פנימי אמיתי: הם עברו בין חוגי בית, כנסים ואולפנים, הציגו עמדות וביקשו את אמון המתפקדים.
במקום רשימה שנרקמה בחדר סגור, התקיים מאבק פתוח על קולם של יותר ממאה אלף איש. בהצבעה מקוונת, ישירה וחשאית, כל מתפקד יכול היה לקדם שישה עד שמונה מועמדים שהתחרו על כעשרה עד 12 מקומות ריאליים, לצד איזון מגדרי והבטחות ייצוג למרצ, למיעוטים ולמרחב הכפרי. במציאות הפוליטית הישראלית, עצם הבחירה להעניק למתפקדים כוח ממשי הייתה ראויה להערכה.
גם ההשוואה למפלגות אחרות מחמיאה לדמוקרטים. במרבית המפלגות בישראל, יו"ר המפלגה בוחר לבדו את הרשימה או מעביר את ההכרעה לוועדה מסדרת. קשה לקרוא להליך שבו אדם אחד או קומץ אנשים קובעים מי יהיו נציגי הציבור דמוקרטי. וגם בקרב מפלגות הפריימריז התמונה רחוקה ממושלמת: בליכוד התנהל במשך שבועות ויכוח יצרי האם בכלל לקיים פריימריז וכמה שריונים להעניק לראש הממשלה, ולבסוף נקבעו פריימריז לצד לא פחות משמונה שריונים. בציונות הדתית יתקיימו הפריימריז בסוף החודש, אך לא במתכונת הפתוחה שהייתה בעבר. זכות ההצבעה לא הוחזרה לכ-20 אלף המתפקדים, ועל פי הדיווחים - רשימת המועמדים תיבחר בידי פורום מצומצם של חברי מרכז המפלגה.
לכן, במציאות הישראלית בואכה בחירות 2026 - הדמוקרטים נמצאים בצד הדמוקרטי יותר. עדיף שמאה אלף אזרחים ישפיעו מאשר שאדם אחד יבחר את כולם. אבל דווקא מתוך ההערכה הזאת צריך לשאול: האם לא מגיע לנו לשאוף ליותר? איזו חגיגה דמוקרטית אנחנו חוגגים כאן?
הדמוקרטים זוכים בסקרים לכעשרה מנדטים. במונחי הבחירות האחרונות מדובר בכ-400 אלף קולות. כלומר, גם אם כל 114 אלף בעלי זכות ההצבעה היו משתתפים בפריימריז, המשמעות היא שקצת יותר מרבע ממי שעשויים להכניס את המפלגה לכנסת - יקבעו מי יכהן מטעמה. בפועל, שיעור ההשתתפות היה נמוך יותר.
ויש פער בסיסי עוד יותר: המתפקדים אינם בהכרח מצביעי הדמוקרטים. כדי להיות בעל זכות הצבעה בפריימריז, כל שנדרש הוא להירשם - באופן מקוון, לשלם 98 שקלים ולהצהיר שאינך חבר במפלגה אחרת. אין דרך לוודא למי תצביע בבחירות הכלליות. אזרח שמתכוון להצביע לעוצמה יהודית ועד חד"ש-תע"ל יכול להתפקד לדמוקרטים ולהשפיע על הרשימה, בעוד שמאות אלפי אזרחים שבאמת יצביעו לדמוקרטים בקלפי - יקבלו אותה כמוצר מוגמר.
הפער הזה מעצב גם את היום שאחרי. חבר כנסת שרוצה להיבחר - יודע שהמפתח לעתידו נמצא לא בהכרח בקרב ציבור המתפקדים, אלא לרוב אצל קבוצות מאורגנות וקבלני קולות - עם אינטרסים צרים. כשהוא יצטרך לבחור בין נושא שמטריד ציבור רחב לבין דרישה של קבוצה שיכולה לקדם או להדיח אותו בפריימריז, השיטה מסלילה למי כדאי לו להקשיב. הבעיה אינה במתפקדים או במועמדים, אלא בתמריץ.
לכן פריימריז הם צעד חשוב ומוערך, אבל ממש לא היעד הסופי. השלב הבא כמעט מתבקש, והוא - שכלל מצביעי המפלגה יוכלו להשפיע על הרשימה. אחד הפתרונות הוא "פתק חצי פתוח". ביום הבחירות האזרח בוחר מפלגה, ובאותו פתק יכול גם לסמן את חמשת המועמדים המועדפים עליו. המפלגה עדיין בונה את הרשימה ושומרת על זהותה, אבל מי שמעניקים לה את המנדטים - משפיעים גם על זהות חברי הכנסת. במילים פשוטות: פריימריז ביום הבחירות, לכל מצביעי המפלגה.
ובעולם זה כבר מזמן לא חריג. בכמעט 80% ממדינות ה-OECD שפועלות בשיטת בחירות דומה לשלנו, הציבור לא רק בוחר מפלגה, אלא גם יכול להשפיע מי ייצג אותה. אם זה עובד בהולנד, בסלובקיה ובשוודיה, למה שהציבור הישראלי יהיה פחות ראוי לבחור את נציגיו?
אז ברכות לדמוקרטים, למועמדים ולכ-114 אלף המתפקדים. זו באמת חגיגה, ובמציאות הישראלית היא ראויה להערכה. עכשיו הגיע הזמן להרחיב את רשימת המוזמנים: לא כרבע ממצביעי המפלגה, אלא מאה אחוז מהציבור שבוחר בה.
דני רובין הוא ראש היוזמה לשינוי שיטת הבחירות בתנועת "ישראל 2050"