הסערה הציבורית שחולל הסרטון של אחד ממנהיגי הציבור החרדי הציפה מחדש את אחת הסוגיות הנפיצות ביותר בחברה הישראלית: גיוס החרדים.
האולפנים התמלאו בזעם. הפוליטיקאים חזרו על אותם מסרים: השתמטות, כפיות טובה, פגיעה בשוויון בנטל, נזק לכלכלה, שיעורי תעסוקה נמוכים ותלות בכספי המדינה.
חלק מהטענות אינן חדשות, וחלקן אף מוצדקות. משפחה ששולחת את בניה לסבב מילואים חמישי בהחלט רשאית לשאול מדוע אחרים אינם נושאים באותו נטל. זו שאלה מוסרית אמיתית, ואין שום הצדקה לבטל אותה. מדינה הנלחמת על קיומה אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהשאלה כיצד מתחלק הנטל בין אזרחיה.
דווקא משום שמדובר בסוגיה כה רגישה, ראוי לשאול שאלה נוספת: האם המאבק הציבורי סביב גיוס החרדים נובע מתפיסת עולם עקבית, או שלעתים הוא משמש גם ככלי פוליטי?
כדי לבחון זאת, כדאי לערוך ניסוי מחשבתי פשוט. דמיינו שני צעירים בני 29. האחד חרדי שלא שירת יום אחד בצה"ל. השני מפקד פלוגה במילואים, ששירת מאות ימי מילואים, עובד, משלם מסים ותורם למשק, אך גם מאמין בהתיישבות, בזהותה היהודית של המדינה ובהחלת ריבונות ביהודה ושומרון.
מי מהם ייחשב לשותף פוליטי לגיטימי יותר בעיני חלקים נרחבים ממנהיגות המרכז-שמאל? נדמה שהתשובה ברורה. אם כך, קשה להשתכנע שהוויכוח כולו נסוב סביב השירות הצבאי בלבד.
המבחן הטוב ביותר הוא מבחן העקביות. אם סוגיית הגיוס היא אכן הקו האדום של מחנה המרכז-שמאל, אפשר היה לצפות שהמפלגות החרדיות יהיו מחוץ לכל אפשרות לשותפות פוליטית. אלא שההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת בדיוק את ההפך.
יצחק רבין שיתף פעולה עם ש"ס והמפלגות החרדיות. אהוד ברק הקים ממשלה שבה ש"ס הייתה אחת השותפות המרכזיות. גם בעשורים האחרונים כמעט כל מנהיג מרכז או שמאל שביקש להרכיב ממשלה ניהל מגעים עם המפלגות החרדיות, ובמקרים רבים אף ביקש לצרפן לקואליציה.
אפילו מי שבנה את הקריירה הציבורית שלו סביב הסיסמה "שוויון בנטל" לא פסל את החרדים כשותפים, כל עוד הדבר שירת את האפשרות להקים ממשלה.
מכאן מתבקשת השאלה: אם ההשתמטות היא בעיה מוסרית ולאומית מן המעלה הראשונה, כיצד היא חדלה להיות כזו בדיוק ברגע שבו מתחיל משא ומתן קואליציוני? ייתכן שהתשובה פשוטה יותר מכפי שנדמה.
למפלגות המרכז-שמאל אין בהכרח מחלוקת אידיאולוגית עמוקה עם המפלגות החרדיות. להפך. הן יודעות שעם החרדים ניתן כמעט תמיד להגיע להבנות, במיוחד אם סוגיית הגיוס נדחקת הצדה. המשא ומתן מתמקד בדרך כלל בתקציבים, במוסדות, בעולם הישיבות, בשירותי הדת ובנושאים נוספים שניתן לנהל עליהם מו"מ.
לעומת זאת, המפלגות החרדיות אינן מציבות בדרך כלל כתנאי להצטרפותן לקואליציה סוגיות כמו ההתיישבות, ריבונות, מערכת המשפט או תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. מבחינתן, המחלוקות המרכזיות מצויות במקומות אחרים.
ואז מגיעות המפלגות המייצגות את הציבור הדתי-לאומי, וכאן מתגלה הפרדוקס.
אם הקריטריון המרכזי הוא תרומה למדינה ונשיאה בנטל, דווקא הציבור הדתי-לאומי אמור להיות השותף הטבעי ביותר לכל ממשלה ציונית. זהו ציבור שמוביל במשך שנים בשיעורי השירות הקרבי, במספר הקצינים, בימי המילואים, בשיעורי התעסוקה ובתרומתו למשק. למרבה הכאב, הוא גם מהציבורים ששילמו את המחיר הכבד ביותר במלחמות ישראל. לכאורה, אין שותף טבעי ממנו.
אלא שהמציאות הפוליטית מלמדת אחרת. פעם אחר פעם נשמעות הצהרות של מנהיגי מרכז ושמאל שלפיהן ניתן לדמיין ממשלה עם המפלגות החרדיות, אך לא עם המפלגות המייצגות את הציבור הדתי-לאומי.
אם כך, קשה להשתחרר מהמסקנה שהמחלוקת האמיתית אינה רק סביב שאלת הגיוס.
המפלגות המייצגות את הציבור הדתי-לאומי מביאות איתן תפיסת עולם רחבה: התיישבות, ריבונות, חיזוק הזהות היהודית, רפורמות במערכת המשפט ותפיסות חינוכיות ולאומיות מובהקות. הן אינן מביאות רק ציבור שמשרת יותר, אלא ציבור שמבקש להשפיע על דמותה של המדינה.
ייתכן שזו נקודת המחלוקת האמיתית. ומכאן עולה שאלה נוספת, שכמעט אינה נשאלת.
האם מי שקורא היום לגיוס החרדים באמת רוצה לראות בעוד עשרים שנה אלופי פיקוד חרדים? מפקדי אוגדות חרדים? קצינים בכירים שמביאים עמם גם את אורח חייהם, את רבניהם ואת תפיסת עולמם אל שדרת הפיקוד של צה"ל? אם התשובה חיובית, הרי שיש להשקיע בתהליך ארוך, סבלני ואחראי של שילוב אמיתי. ואם התשובה שלילית, אולי הוויכוח מעולם לא היה רק על עצם הגיוס.
מי שפוגש מקרוב את תהליכי הגיוס של הציבור החרדי יודע שהם כבר החלו. הם איטיים, מורכבים ומחייבים סבלנות, אך הם מתקדמים. השאלה היא האם יש מי שבאמת מעוניין בהצלחתם, גם אם משמעות הדבר היא שבעוד שניים או שלושה עשורים יישבו חרדים גם בצמרת הפיקוד של צה"ל.
כל עוד הדיון הציבורי מתמקד רק במספר המתגייסים החרדים, קל להציג את המחלוקת כוויכוח על שוויון בנטל. אולם כאשר בוחנים במקביל את היחס למפלגות המייצגות את הציבור הדתי-לאומי, עולה האפשרות שהוויכוח העמוק יותר אינו על גיוס כלל.
ייתכן שהשאלה האמיתית היא איזו מדינה תהיה כאן בעוד דור, ומי יעצב את דמותה.