בכל שנה, מיד לאחר תשעה באב, מגיעות שבע שבתות הנחמה. המסורת היהודית מזכירה לנו שגם אחרי החורבן אסור להישאר בחורבן. הכאב הוא חלק מהסיפור, אבל הוא אינו יכול להיות סופו.
השנה, המסר הזה מקבל עבורי משמעות עמוקה במיוחד.
מאז שבעה באוקטובר חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. כמו אצל משפחות רבות בישראל, גם חיי נחלקו ל"לפני" ו"אחרי". נפילתו של בני, ענר שפירא ז"ל, טלטלה את עולמי, אך גם חיברה אותי אל השבר הגדול של מדינת ישראל כולה. הכאב הפרטי שלי הפך לחלק מן החורבן הלאומי שכולנו חווינו.
אבל לצד הכאב ניצבה גם שאלה אחת גדולה: מה עושים מכאן?
השנה בחרתי לעשות צעד שמעולם לא דמיינתי שאעשה, להיכנס לחיים הציבוריים ולהתמודד בבחירות. לא משום שהכאב נעלם, ולא משום שיש לי תשובות לכל האתגרים שעומדים בפנינו. אלא משום שהבנתי שאם אנחנו רוצים לצמוח מתוך המשבר, אנחנו זקוקים לאנשים שמוכנים לקחת אחריות ולהיות חלק מהשינוי.
אני חוזרת שוב ושוב למילים של בני, ענר.
לא רק לגבורה שלו, אלא גם לערכים שהנחו אותו. בתוך המציאות הקשה ביותר הוא האמין באחריות הדדית, באהבת אדם וביכולת שלנו לראות זה את זה. הוא הזכיר לנו שכולנו חלק מאותו שלם.
אולי זו הצוואה החשובה ביותר שהוא השאיר לנו.
לפני שבעה באוקטובר החברה הישראלית הייתה שקועה במה שהפריד בינינו. ויכוחים, מחלוקות ושיח שהלך והקצין. ואז הגיע אותו בוקר נורא והזכיר לנו אמת פשוטה: האויב אינו מבחין בין המחנות שלנו. מבחינתו כולנו ישראלים.
דווקא משום כך, אסור לנו לחזור לאותה נקודה.
חז"ל אמרו שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. אבל הם גם הראו לנו את הדרך לצאת מן החורבן. במסכת מכות מסופר שכאשר חבריו של רבי עקיבא בכו למראה חורבות ירושלים, הוא דווקא צחק. לא מפני שלא כאב לו, אלא מפני שהאמין שאם נבואת החורבן התקיימה, תתקיים גם נבואת הגאולה. מאותו מבט נולדת גם התקווה שבדברי הנביא זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". לא כהבטחה שהכאב ייעלם, אלא כתזכורת שגם אחרי החורבן אפשר לבחור לבנות.
זו אולי המשמעות העמוקה של שבע שבתות הנחמה. הנחמה אינה שכחה, והיא גם אינה מחיקת הכאב. היא ההחלטה שלא לתת לחורבן להיות המילה האחרונה. לבחור לקחת את השבר ולהפוך אותו ליסוד של בניין.
אני לא יכולה לשנות את מה שקרה בשבעה באוקטובר, ואני לא יכולה להחזיר את בני, ענר. אבל אני יכולה לבחור מה לעשות עם הדרך שנשארה לי. הבחירה שלי להיכנס לחיים הציבוריים נולדה בדיוק מהמקום הזה, מהרצון לקחת את הכאב הפרטי ולהפוך אותו לעשייה למען הכלל.
אני מאמינה שאפשר לעשות פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שלא מתחילה בשאלה מי צודק, אלא בשאלה מה נכון למדינת ישראל. פוליטיקה שלא מוותרת על עקרונות, אבל גם לא מוותרת על היכולת לעבוד עם כל מי שמאמין בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומוכן לשלב ידיים למען החברה הישראלית. אין בה מקום לקולות שמבקשים לפרק את השותפות בינינו או לערער על ערכי היסוד שעליהם קמה המדינה. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול כדי לבנות יחד. אנחנו רק צריכים לזכור שכולנו חלק מאותו שלם.
אולי זו תהיה הנחמה הגדולה ביותר שלנו. לא לשכוח את מי שאיבדנו ואת מה שעברנו, אלא לוודא שמתוך השבר הזה נבחר לבנות עתיד טוב יותר. אם נדע לעשות זאת, החורבן לא יהיה סוף הסיפור, אלא תחילתו של בניין חדש.