כשאנחנו מדברים על חורבן בית שני, אנו נוטים להיאחז במושגים מוכרים כמו "שנאת חינם", קמצא ובר קמצא או העוצמה הדורסנית של הלגיונות הרומאיים.
אך קריאה מעמיקה בין השורות של דברי חז"ל ושל ההיסטוריה חושפת כי החורבן הפיזי והאש שאחזה בהיכל היו רק אקורד הסיום הטרגי של תהליך עמוק הרבה יותר: תהליך של חורבן התודעה הלאומית.
עם ישראל, שאמור היה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", איבד את ההבנה של מהות הממלכתיות. במקום אומה אחת בעלת ייעוד וגורל משותף, הפכנו לאוסף של קהילות שורדות. הטרגדיה הזו לא התחילה בירושלים הנצורה, אלא מאות שנים קודם לכן.
כדי להבין את סוף ימי בית שני, חובה עלינו לחזור להתחלה. כאשר קרא עזרא הסופר לעם ישראל לשוב מגלות בבל ולבנות את הבית השני, ההיענות הייתה דלה ורפה. רבים בעם, שמצאו נוחות כלכלית וחברתית בניכר, בחרו להישאר מאחור.
אחת העדויות המרתקות והכואבות לכך מצויה במסורת העתיקה של קהילת יהודי ג'רבה שבדרום תוניסיה. על פי המסורת, המובאת בכתביהם של גדולי רבני צפון אפריקה, ובהם הרב משה כלפון הכהן בספרו "ברית כהונה", שלח עזרא איגרות לקהילה העשירה והמיוחסת בג'רבה. הוא דרש מהם לעלות ארצה כדי לקחת חלק בהנהגת האומה. תשובתם הייתה סירוב מוחלט, בנימוק רוחני כביכול: הם טענו כי ברוח הקודש ראו שגם הבית השני עתיד להיחרב, ולכן אינם עולים.
אך מאחורי התירוץ הנבואי הסתתרה אמת מרה: העם התאהב בגלות. הם העדיפו את חיי הקהילה הנוחים והמוגנים באי שלהם על פני האתגר הסיזיפי של הקמת ממלכה בארץ ישראל. תגובתו של עזרא הייתה חריפה. הוא קילל אותם שלעולם לא יחיו ביניהם לוויים. ואכן, לאורך אלפיים שנות גלות לא חיו לוויים בג'רבה. הם, מנגד, קיללו אותו שלא יזכה להיקבר בארץ ישראל, וכפי שמקובל במסורת, עזרא קבור בבצרה שבעיראק.
כך, כבר מיסודו, הבית השני נבנה בידי אומה שחלקה הגדול נותר בגלות. גם אלו שעלו הביאו עמם, פעמים רבות, תודעה קהילתית הישרדותית במקום תודעה של ריבונות וממלכתיות.
היעדרה של אותה "ממלכתיות" נחשף במלוא כיעורו בזמן המרד הגדול נגד הרומאים. אספסיאנוס וטיטוס לא התחילו את הכיבוש בירושלים. מסעם החל בצפון, תוך החרבת ערי הגליל ובראשן העיר יודפת.
בזמן שיהודי הגליל הקיזו את דמם במלחמה אבודה, שאר העם לא נעמד כאיש אחד. יהודים שחיו בערים מעורבות או באזורים שלא עמדו תחת סכנה מיידית הפגינו, במקרים רבים, אדישות מקפיאה. תפיסתם הייתה ההפך המוחלט מאותה "ממלכת כהנים". הם האמינו כי כל עוד עירם אינה מותקפת, גורלה של ירושלים או גורלה של יודפת פשוט אינם נוגעים אליהם. זוהי פשיטת רגל של הערבות ההדדית, חוסר הבנה בסיסי שפגיעה באיבר אחד של האומה היא פגיעה בגוף כולו.
נקודת השיא של הניתוק הזה מתרחשת בתוך ירושלים הנצורה, בסיפור המוכר והכואב של שריפת האסמים. כאשר אנו קוראים את התיאור בתלמוד הבבלי, במסכת גיטין, נדמה כי "הבריונים" (הקנאים) שרפו את אוצרות המזון של עשירי העיר כדי למנוע אפשרות של פשרה מול הרומאים ולאלץ את העם לצאת לקרב.
אולם, כאשר פותחים את מדרש "אבות דרבי נתן" וכן את התיעודים ההיסטוריים המקבילים, התמונה המצטיירת כאוטית ומצמררת הרבה יותר. לא היה כאן מאבק אידיאולוגי מסודר של קנאים מול מתונים, אלא ריב חמולות ומלחמת כנופיות אכזרית. סיעות שונות בתוך העיר, בהנהגת אנשים כמו יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, נלחמו זו בזו על שליטה, כוח ויוקרה.
במסגרת קרבות הרחוב הללו השתמשו הפלגים השונים בשריפת המזון כנשק טקטי, איש נגד רעהו. זה היה, פשוטו כמשמעו, ירי פנימי מכוון בתוך המחנה. פלג אחד העלה באש את מצבורי התבואה של משנהו כדי להרעיבו ולהכניעו. בתוך טירוף המערכות הזה השמידו במו ידיהם את יכולת העמידה של העיר כולה. כשהרומאים הבקיעו את החומות, הם מצאו עיר שכבר גססה למוות מרעב שהיא עצמה יצרה.
השבר הזה הותיר חותם נצחי לא רק על ההיסטוריה שלנו, אלא גם על היצירה הרוחנית והתרבותית המרכזית של עם ישראל: התלמוד.
התלמוד הבבלי, שנוצר בגלות בבל, הפך לספר הלימוד המרכזי של העם. הוא מייצג את ההווה. הוא מציע הדרכה מדויקת ומפורטת כיצד לשרוד כיהודי יחיד או כקהילה מבודדת תחת שלטון זר ובתוך מציאות חסרת ריבונות. הוא תורת ההישרדות בחושך.
התלמוד הירושלמי, לעומתו, הוא תורת העתיד. הוא נוצר מתוך הווייתה של ארץ ישראל ונושא בחובו את הזיכרון ואת החזון של חברה ממלכתית, חברה של ציבור גדול המנהל מדינה, חקלאות, מערכות משפט ומקדש.
במשך אלפיים שנה התרכז העם בתלמוד הבבלי, משום שזו הייתה המציאות הקיומית שלו: חיים של קהילות שורדות בהווה. כיום, משהעמדנו מחדש את הגוף הפיזי של המדינה, האתגר הגדול ביותר שלנו הוא לא רק לשרוד, אלא לבנות את הקומה הרוחנית והתודעתית. לצאת מתוך תודעת ההישרדות של הבבלי ושל הקהילות המפולגות, ולחזור אל חזונו של הירושלמי: חזון של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אומה אחת, מאוחדת ושלמה.
בעודי חושב כיצד לסיים טור זה, קיבלתי קישור לנוסח תפילה שכתב מנכ"ל מפלגת "הציונות הדתית", יהודה ולד, שמשרת כבר תקופה ארוכה במילואים. ככה כתב: "לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתָּא, הֲרֵינִי בָּא לְקַיֵּם מִצְווֹת עֲשֵׂה מֵהַתּוֹרָה לְהִלָּחֵם וּלְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִיָּד צַר,
וַהֲרֵינִי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּצּוֹם,
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לִי כֹּחַ לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה בְּכָל כּוֹחִי.
וּלְבִישַׁת נַעֲלֵי הָעוֹר הַצְּבָאִיּוֹת וְהַמַּדִּים הַמַּסְרִיחִים,
וְהַמִּקְלַחַת שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ כְּבָר שָׁבוּעַ,
יַעַמְדוּ לִי וּלְחַבְרֵי הַלּוֹחֲמִים כְּאִלּוּ הִתְעַנַּנּוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְהַפְּקֻדּוֹת בַּקֶּשֶׁר וְנֹהַל הַקְּרָב יֵחָשְׁבוּ כַּאֲמִירַת הַקִּינוֹת, וְהַזֵּעָה וְהָאָבָק שֶׁעַל פָּנֵינוּ יֵחָשְׁבוּ כִּדְמָעוֹת עַל הַחֻרְבָּן. וְיַאלְלָה אַבָּא תָּבִיא כְּבָר גְּאֻלָּה.
אֲנַחְנוּ דּוֹר שֶׁל אַהֲבַת חִנָּם". אמן.
עיקרי הדברים נמסרו בשיחה לאחר תפילת ערבית בתשעה באב בבית הכנסת "בית דוד" בטבריה.