בלי אחדות אין ביטחון

דו"ח מצב האומה מגיע כל שנה בתשעה באב, ומשכלל שני מדדים חשובים: מדד האחדות ומדד הביטחון.

בדרך כלל, אנו נוטים להפריד בין שני המדדים הללו. כשאנחנו מדברים על אחדות מתפייטים הוגים, אנשי רוח ופעילים חברתיים סביב רעיונות מההגות היהודית. כשאנחנו מדברים על ביטחון מהדהדים קולות בריטון נתונים והערכות מעולמות האסטרטגיה הצבאית.

אבל האמת היא שמה שאנחנו מפספסים רוב הזמן הוא, ששני המדדים חד הם - האחדות והביטחון שלנו תלויים אחד בשני. לא רק שהם תלויים אחד בשני, אלא גם שמשתנה אחד הוא התנאי לשני. ובמילים אחרות, הביטחון שלנו תלוי במידת האחדות שלנו.

אחרי שהכה בנו אסון השבעה באוקטובר, בהמשך לשנת פילוג נוראה, נדמה שכבר אין צורך בהסברים. המציאות הדגימה אל מול עיננו מה קורה לעם היהודי כשהוא שוכח שהוא שט על קליפת אגוז במרחבי ההיסטוריה, ומתחיל לחורר את אותה הקליפה. מה קורה כאשר חלק מהעם מחליט שצריך, חייב ומצווה, לנצח חלק אחר בעם.

האסון שפקד אותנו ליכד את כל סיפורי הזוועה מההיסטוריה היהודית גם יחד, והוסיף עליהם. עד היום לא ניתן לצפות בסרטונים או לשמוע את סיפורי הזוועות מבלי להסתכן בפיתוח של פוסט טראומה או סממנים של פוסט טראומה. ביננו משפחות שכולות. פצועים בגוף ופצועים בנפש. המדינה עצמה ניצלה אך בנס ביום האסון.

לצערנו, הניסיון האכזר הזה הופנם רק בחלקו.

כשאדם עובר שינוי בחייו, מעבירים אותו שוב ושוב דרך אותו ניסיון, עד שהלקח הנלמד מהניסיון מתבסס בתודעה, והופך להכרה ברורה, שהופכת להיות הטבע החדש של האדם. הדבר דומה בחיים הלאומיים.

עם ישראל לומד שוב ושוב דרך הרגליים שבלי אחדות אין ביטחון. אין משמעות לגדרות משוכללים, לניסיון צבאי, לכלי המלחמה, לכלכלה או לשום יתרון תחרותי אחד. באין אחדות יפרע עם. זו אינה אקסיומה אלא עובדה אמפירית מבוססת שניתנת להוכחה היסטורית.

מעבר לסיבות מטאפיזיות, אחת הסיבות הסוציולוגיות לכך היא שהפילוג פוגם בענייניות. ברגע שסימנו קבוצה מסוימת כקבוצה לא לגיטימית, המאיימת על הסדר הציבורי, על עתיד האומה הדמוקרטי או הלאומי, על זהותה של קבוצה אחרת, אנחנו מפסיקים להאזין לה.

לפעמים אני שואלת את עצמי למה לא ניתן היה לשמוע את זעקות האזהרה הנוראות שבקעו מגרונם של מפוני גוש קטיף. התשובה הקשה היא, כי הם היו "האחר" האולטימטיבי. האחר של "הישראליות השפויה" של "החזון הדמוקרטי", ובכך היוו איום על נושאי זהות זו. מרגע זה לא ניתן היה לשמוע את שבפיהם.

לא ניתן להימנע ממחלוקת, אבל ניתן לנהל מחלוקת "לשם שמים". מה שמיוחד במחלוקת מסוג זה היא המטרה המשותפת - שעומדת מעל לעמדות הצדדים. כשאנו זוכרים את האינטרס המשותף הלאומי, את הזהות היהודית המשותפת שלנו שקודמת לכל זהות או עמדה אחרת, יש לנו סיכוי -

סיכוי לראות את הסכנה, וסיכוי לפעול נכון אל מולה.

מאידך, כשאנו טועים לחשוב שהזהות המשנית שלנו - שמרנים, דמוקרטים, פרוגרסיבים, קומוניסטים, נאורים היא החשובה והגוברת על יהדותנו, אנו הופכים לעיוורים לסכנה ועומדים חסרי אונים אל מולה.

אנו עומדים בפני שנת בחירות. לכל אחד מאיתנו יש עמדה ודעה, אבל אם לא נפנים את הלקח העיקרי מההיסטוריה שלנו - ומההדגמה האחרונה והאכזרית שקיבלנו ממנה - שאין מדד ביטחון שמנותק ממד האחדות, ושהאחדות היא היא התנאי הראשון וההכרחי לביטחון - אנו עלולים חלילה למצוא את עצמנו לומדים את הלקח הזה דרך הרגליים שוב ושוב ושוב.

ערב תשעה באב תשפ"ו, ישראל עדיין נמצאת בעיצומה של מלחמה. בעולם פרץ גל אנטישמיות נורא, והוא רק בראשיתו, אירופה שוקעת אל תוך האיסלאם, ואיתה הגרעין האירופי, ארצות הברית עומדת על פרשת דרכים, מדינות שהיו עד לא מכבר ידידותיות כמו טורקיה הפכו לאיום ממשי, בתוך גבולות ישראל ארסנל נשק לא חוקי שעלול להתפוצץ עלינו בכל רגע, ה-AI הולך לשנות את העולם באופן שקשה עדיין לחזות, ואנחנו כאן, על קליפת האגוז, יוצאים לבחירות.

המחלוקת חייבת להיות לשם שמים. הלקח חייב להילמד.

הכותבת היא ד"ר לניהול, יו"ר הפורום ליהוד הגליל ומחברת הספר "המדינה אינה זמינה כעת - איך נחזיר את השרות הציבורי לעבוד בשבילנו".