1. קבלו את מנהיגה החדש של הציונות הדתית, הלא הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהזדרז להתייצב פומבית להגנת כבודו הנרמס של הציבור הציוני-דתי, ואגב כך גם ישמח מאוד לקבל בקלפי את קולותיו של ציבור זה.
השבוע הזדרז נתניהו, באופן נדיר ותוך גילויי אומץ לב נדירים, למחות נגד 'השותפים הטבעיים' שלו, החרדים, כשהגיב על הדברים הבוטים שהשמיע מנהיג 'דגל התורה' הליטאית, הרב דב לנדו, ראש מועצת גדולי התורה הליטאית, בגנות הלוחמים הסרוגים: "אני דוחה בתוקף", אמר המנהיג החדש של הציונות הדתית, בנימין נתניהו, "את הדברים המזעזעים" של הרב דב לנדו נגד לוחמי צה"ל מהציונות הדתית.
ראויים היו דברים כאלה, דברים כדורבנות, להיאמר מפי מנהיג ומייסד מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ', שנעלם מן השטח דווקא כשצריך להגן על הלוחמים הסרוגים. מצער שכבר שנתיים הוא נעלם כשצריך אותו ואינו בולם חקיקה דורסנית שמצביעיו הסרוגים בזים לה, כמו 'חוק יסוד: (ביזיון) התורה' והחוק לבלימת מעצרי עריקים שהשתמטותם אומנותם. והוסיף ואמר המנהיג החדש של הציונות הדתית, "לוחמי צה"ל, דתיים, חילונים וחרדים, עוזבים את ביתם, את עבודתם ואת משפחותיהם, ומסכנים את חייהם כדי להגן על מדינת ישראל, על אזרחיה ועל עם ישראל כולו", אמר נתניהו. "הם ראויים להערכה עמוקה, להכרת הטוב ולגיבוי מלא מכל חלקי הציבור, ובוודאי גם מעולם התורה".
אלא שסמוטריץ' איבד 'זמן תגובה' יקר, עניין חיוני בתקשורת הישראלית, ודחה את תגובתו לשעות הערב, לאחר התלבטות קשה. סמוטריץ' שיתף בהתלבטויותיו את הרב יעקב אריאל, והתוצאה הייתה תגובה מביכה שהשמיע בעת ביקורו בישיבת ההסדר טפחות בצפון: "מצד אחד,אי אפשר לשתוק; ומצד שני אי אפשר לדבר, כי אנחנו נזהרים בגחלתם של חכמים".
2. בהמשך דבריו בחר סמוטריץ' לאפיין את דרכה של הציונות הדתית ואת בתי המדרש שלה, והציג את ה'עשה טוב' שלה כמשקל נגד ל'סור מרע': "מעבר לזה, אני רוצה רק לומר את החיוב. מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש הזה. בית מדרש של תורת ארץ ישראל, חיה ומאירה. תורה שדרכיה דרכי נועם ולא מטה חובלים. תורה שרואה במדינת ישראל גאולה, תורה שרואה בהשתתפות במצווה הנפלאה הזו של מלחמה לעזרת ישראל מיד צר, את אחת המצוות הנשגבות ביותר שיש. תורה שמחנכת למסירות נפש על ארץ ישראל ועל קיום האמונה. תורה שמתוך גודלה וגדולתה לוקחת אחריות על כל מרחבי העשייה במדינת ישראל".
3. ומה נחשב בעיניו 'גחלתן של חכמים'? האם הגדרת לוחמי הציבור הסרוג, שמשליכים נפשם גם להגנת התורה והציבור החרדי, בתארים מכפישים כמו 'רוצחים' ו'פושעים' היא 'גחלתן של חכמים' שעליה הזהירה המשנה: "והווי זהיר בגחלתן שלא תכווה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב"? וכך 'נזהר' סמוטריץ', והותיר את הבמה התקשורתית כולה לטובת נתניהו, שממילא רואה בעצמו מועמד לזכות בקולו של הבוחר הציוני-דתי.
ואלה הדברים שזעזעו את נתניהו, כמו גם את מרבית הציבור הציוני-דתי, שמצא עצמו חשוף, ללא שום 'מעיל רוח' פוליטי, לגידופים אלה: "הגזירות הם ממישהו אחר. הרשעים כאן, מה אפשר לעשות? יש רשעים... והחובשי כיפות סרוגות, שלא פחות מהם... אני מדבר על הכיפות הסרוגות שמחייבים ללכת. אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה והורגים אנשים - גם זה מותר??? רצח ממש!!! אז הם מסיתים לרצח, כך הם עושים. הם עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה".
4. מי שהתקשו לקבל את התארים הנוראים 'פושע' ו'רוצח', שהוצמדו לנופלים הסרוגים, היו בני המשפחות השכולות שאיבדו את בניהן הגיבורים במערכה להגנת ישראל. האם יונתן לובר (24) הי"ד וחבריו למסדר הנופלים הי"ד: השריונר סגן מאיר גולן, בן 20, מאלון מורה; אלמוג שילו, לוחם דובדבן, בן 22, מאלון שבות; השריונר סרן אמיתי גרנות (24), מתל אביב; אורי מגידיש, לוחם נח"ל, בן 19, מירוחם; יואב ליפשיץ, לוחם צנחנים, בן 20, מרעננה; אביתר יעקבי, לוחם גבעתי, בן 21, מאלון מורה; השריונר אלון שמיר, בן 22, מאלון שבות; אורי לוי, לוחם גבעתי, בן 20, מכוכב השחר; יהונתן דדון, לוחם נח"ל, בן 21, מאלעד; אביתר כהן, לוחם צנחנים, בן 20, מאלון שבות; נבו יצחק, לוחם גבעתי, בן 22, מאלון מורה; איתן רוזנבאום, לוחם צנחנים, בן 21, מאלון שבות; אורי לוי, לוחם גבעתי, בן 20, מכוכב השחר; יונתן דדון, לוחם נח"ל, בן 21, מאלעד; והרב הלוחם סרן אבי גולדברג, כולם ספרא וסייפא, צדיקים, טהורים וגיבורים! הם חלילה רשעים ורוצחים, ירחם השם?!
הסערה שחוללו דבריו של הרב לנדו הניעה מקצת מתלמידיו לנסות לרכך את עוצמת פגיעתם של הדברים החמורים. הם נקטו בתרגיל מס' 1 בחוק ה'התחמקות מאחריות', המוכר היטב לכל פוליטיקאי מתחיל: דברי הרב 'הוצאו מהקשרם'. "כל מי ששמע את דברי הרב במדוייק מבין שהרב לא התייחס לחיילים באופן פרטני, אלא לדיון תיאורטי על החלטה של המדינה לצאת למלחמות שאינן קיומיות, ולכן לא מוצדקות", הסבירו תלמידיו.
גם עיתונו של הרד"ל, 'יתד נאמן', ניסה השבוע, יום אחד לאחר הסערה, להפיג את חריפות דבריו, אך לא נמנע מלהשתלח בבוטות בציבור הסרוג, כשהביא את דבריו הדו-משמעיים של הרד"ל: "חובה להיזהר מכל ויכוחים השקפתיים... ובפרט יש להיזהר מאוד מוויכוחים עם אנשים אשר בחסות אמונתם רודפים את התורה ולומדיה, ואינן מסוגלים להבין ולהעמיק בהשקפתנו שזו היתה השקפת רבותינו הגדולים החזון איש והרב מבריסק זצ"ל, וכמו שהוכח ביממה האחרונה כאשר התפרסמו דברים שאמרתי בשיחה פרטית, ובשנאת עמי ארצות התייחסו לדברים בעיוות ובחוסר הבנה מוחלטת".
פירוש: מי שבכלל 'אשמים' בסערה הציבורית שחוללו הדברים הם דווקא השומעים, שומעי לקחו ומשנתו של הרד"ל, שהוסיף ואמר: "מצב הגלות בו אנו שרויים הוא מצב קשה שמתמשך והולך. וחובת השתדלותנו להרבות בתפילה, למען יושיענו השם במהרה מכל צרותינו, צרות הכלל והפרט, ושערי דמעות ושערי תפילה לא ננעלו".
4. האב השכול חגי לובר, אביו של יונתן לובר הי"ד שנפל על משמרתו, חשב אחרת והגיב לאחר פרסום דברי הרד"ל: "איזה מזל שאני לא בחור ישיבה חרדי, כי אחרת הייתי נאלץ לתרץ לאחרים וגם לעצמי:
איך יכול להיות שמו"ר הרב שלי, קורא, בעיצומם של תשעת הימים, לציבור גדול של יהודים - 'רשעים'; ואיך הוא מסוגל לכנות חיילים מוסרי-נפש, קדושים וגיבורים, בכינוי הטמא, 'רוצחים'; ואיך למרות איסור אונאת דברים הוא מעליב הורים שכולים, ומצער אלמנות ויתומים".
5. אבל היה גם מי שפלפל בדבריו של הרד"ל וראה בהם סוג של ביקורת שהוטחה לא רק בסרוגים, אלא גם בעסקונה החרדית, על היותה שותפה גם היא להחלטות המדיניות-ביטחוניות של המדינה לצאת "למלחמות בלתי מוצדקות רק למען הכבוד הלאומי".
6. רק חבל שתוך כדי הביקורת נרמס לשווא כבודם של הנופלים הקדושים.