מבין חלקי יהודה ושומרון, חבל בנימין היה זה שללא ספק זכה בשנים האחרונות להיות האזור בו התרחשה הפריצה המשמעותית ביותר בשטחים הפתוחים. כ75 גבעות וחוות שוכנות בו - מספר כפול מכמה מועצות מקבילות, ששומרות יחדיו על מאות אלפי דונמים ויוצרות טבעות הגנה על הישובים הותיקים.
אולם בעוד במזרח בנימין וגם במרכזו התכסה השטח ברצף מלא של נקודות התיישבות, מערב בנימין נותר איכשהו האח החורג שדשדש מאחור. הריחוק, הכפרים העויינים והמקבץ הגדול של שטחי B באזור היו בין היתר הגורמים המרכזיים שהותירו אותו דליל בהתיישבות יהודית. לאחרונה חל שינוי מסויים בשטח וכמה חוות הוקמו סביב לישובים בנקודות אסטרטגיות, אולם עדיין נותר בלב מערב בנימין אזור ענק נעדר התיישבות יהודית בכלל.
חור שחור שהפך לאוטונומיה ערבית בפועל, שהטילה את חיתתה על כל יהודי שהעז לבקר בשעריה. השטח הגדול הזה לא כלל רק הרי טרשים ריקים וכפרי מרצחים עויינים, אלא למעשה גולת הכותרת של האזור כולו שנחשבה לשם דבר. ואדיות והרים משופעים במעיינות, חורש טבעי שעוטף את הגבעות, נביעות מהסלע בכל צעד, גן עדן של ממש שנקרא בפי כל בשמו הערבי - "ואדי זרקא". אלא שגן העדן הזה היה סגור בפני יהודים בחצי היובל האחרון.
לפני כחודשיים החליטו יהודים אמיצים לעשות מעשה ולהסתער על היעד שנחשב למסוכן ובלתי ריאלי. הרחק מעיני כל הם ניהלו מערכה עיקשת בשטח, התמודדו בגבורה עם התקפות ערביות עזות, והיישירו מבט למטרה - כינון התיישבות יהודית בואדי זרקא, השבת המעיינות לידיים יהודיות וביתור הגוש הערבי העויין. כשהשינוי הראשוני כבר מתחיל להיות מורגש בשטח בימים אלו והאזור כולו נמצא לפני מהפך היסטורי, זה בדיוק הזמן לכתוב את סיפורו של המקום שעוד יזכה לפרקי המשך.
ואדי זרקא - או בשמו העברי נחל נטוף הינו למעשה יובל של נחל איילון. הוא מתחיל למרגלות רמאללה, מתפתל בין הרי בנימין ומתחבר לאפיקו המרכזי של הנחל בסמוך לכביש 446. חלקו המוכר ביותר משתרע בין הישובים נווה צוף, נריה, ניל"י ועופרים. אם אתם משתייכים לבני הדור הצעיר סביר שלא שמעתם מעולם את השם הזה, אבל רק לפני שניים או שלושה עשורים היה נחשב הואדי לאתר טבע שווה ערך ברמתו לעמק המעיינות בבקעת בית שאן. כל קבוצת מטיילים או בית ספר שהגיעו אז לבקר באזור היו מכניסים את המקום כתחנה חובה בדרך. זה לא היה עוד מעיין קטן לשכשוך רגליים. אלא סדרת מעיינות עם בריכות ענק שמאפשרות לקבוצה שלמה לרחוץ ולהנות. עם הפיתוח המואץ ביהודה ושומרון היה הופך בוודאי המקום לאתר תיירות מרכזי עוד יותר, אך ש"פרוץ השלום" גדע באחת את הכל.
בהסכמי אוסלו הארורים הכניס רבין את ואדי זרקא לשטחים שנמסרו לידי רשות הפלסטינית. הואדי הוגדר כשטחי B, יחד עם כלל ההרים והמרחב שסביבו. בן רגע הפך האזור כולו לכזה שבשליטה ערבית. גל הפיגועים הקשה שהגיע בשנים לאחר מכן וכלל גם פיגוע ירי בואדי זרקא עצמו, הביא להדרת רגלי המטיילים היהודים מהמקום. כך שכן לו במשך שנים מקבץ מעיינות מרהיבים במרחק נגיעה מיישובי גוש טלמונים, אולם בודדים בלבד העזו לעשות את הצעד האמיץ ולהגיע לביקור חטוף.
שאול אריאל, רכז הדרכה במדרשת הרי גופנא שממוקמת בישוב נווה צוף ומובילה טיולים מאורגנים באזור, מספר בראיון ל'עולם קטן' על היחודיות של המקום שכמעט ולא מוכר היום בציבור. "ואדי זרקא הוא ואדי יפייפיה שרובו גם בשמורת טבע מוכרזת. סדרה ארוכה של מעיינות, כל 100-200 מטר. אלו לא מעיינות של זרזיף, אנחנו מדברים על מעין שאפשר למלא ממנו בריכות שחייה. בואדי יש 15 בריכות גדולות לפחות ובסך הכל עשרות רבות של נביעות. זה מספר מטורף. אזור אחר לגמרי ממרבית הנופים שאנו מכירים ביו"ש. אתה מגיע לפה ומרגיש כמו בגולן ובעמק החולה. שפע של מים, בכל מקום שאתה הולך אתה מוצא עוד בריכה ונביעה. זו פנינת טבע ייחודית אפילו ביחס לשאר השטח במערב בנימין שהוא אזור משופע במעיינות ומאוד ירוק, עד כדי כך שאפילו בתקופת התנ"ך קראו למקום "נחלי געש" והוא היה ידוע בכמות המים שלו. הערבים אפילו מספרים כאגדה עממית שאם יש מקום כלשהו שהוא גן עדן - ודאי ואדי זרקא שם".
למרות אוצרות הטבע העשירים במקום, אריאל מתאר את המצב העגום ששרר בו עד לאחרונה: "כיום יש שם מבנים ערבים, הרבה חקלאות מהכפרים שיושבת על המעיינות ובריכות שחייה מגודרות. הערבים פשוט השתלטו על הכל. לצערנו, בעשרות השנים האחרונות זה נהיה אתגר מאוד לא פשוט לטייל בואדי. הרבה טיולים שהגיעו לשם, אפילו באישור הצבא, נגמרו בהתפרעויות ערביות וזריקות אבנים".
אריאל מסמן גם הוא את הסכמי הדמים עם ערפאת כנקודת המפנה הטראגית בגורלם של המעיינות. "השינוי לרעה החל ללא ספק בהסכמי אוסלו, שיצרו למעשה גוש ענק של שטח B מדרום ומצפון לואדי שכלל גם את המעיינות עצמם. האזור נסגר בפועל, והגישה היחידה שנותרה הייתה מכיוון העיקול שבין נחליאל לנווה צוף. לאט לאט אנשים הדירו את רגליהם מהמקום. האזור ללא קליטה סלולרית, עם סדרה של כפרים עוינים, ומי שנכנס מוקף מכל הכיוונים עם דרך מילוט אחת שגם אותה ניתן לחסום בנקל. לפני כמעט שני עשורים התרחש במקום פיגוע ירי. קבוצת מטיילים שרחצה באחת המעיינות ספגה אש ממחבלים, ולא הצליחה להזעיק עזרה עד שאחד האנשים רץ לראש ההר והצליח להתקשר. אחד המטיילים נפצע באורח קשה ונדרש חילוץ מוסק כדי לפנותו. גם בשנים האחרונות כשהגעת למעיינות היית פוגש ערבים עם מבט של רצח בעיניים. הסתכלו עליך בפרצוף של מה אתה עושה פה בכלל ומי אתה שתגיע לכאן. זה אזור שהוא ערבי לחלוטין. העובדה הזאת, בשילוב זה שאין לך קליטה בפלאפון למקרה חירום ולא תפגוש שום מטיילים יהודים בדרך גם אם קורה לך אירוע, גרמו עם השנים להתמעטות המטיילים".
בן ציון אפרסמון, חבר קבוצת המטיילים 'חרגבים' שהייתה מבין היהודים הבודדים שעוד העזו להגיע לואדי זרקא, מתאר גם הוא את תחושת העוינות והסכנה שנתקלו בה. "בחלקו המזרחי של הואדי ערבים בנו במהלך השנים בתים של ממש והשתלטו על כל הבריכות. מי שניסה להיכנס למים לא היו נותנים לו וממש מנסים לתקוף. אם ממש היית רוצה להיכנס, נדרשת להגיע קבוצה גדולה של אנשים עם כמה נשקים ארוכים. סתם לבוא לשבת, בכיף, לא היה רלוונטי".
אפרסמון מספר על תקרית אישית שנקלעו אליה במהלך ביקור במקום אך לפני שנים בודדות. "בפסח לפני כ3 שנים הגענו לעין ארטבא - אחד המעיינות בחלקו המערבי של הואדי שנקרא על שם המבצר החשמונאי הסמוך, ותוך כדי שאנחנו יושבים שם עם המשפחות התחילו להתאסף ערבים מהכפר דיר אבו משעל, לזרוק אבנים ולהבעיר צמיגים עד שנאלצנו ללכת. גם במעיינות המזרחיים לא היה אפשרי להיות. מהשניה שהגעת, ערבים היו מתחילים מיד שריקות מהכפר ומנסים להקיף אותך. מעבר למעיינות, זה שטח גדול מאוד בלי יישובים יהודים, שערבים עשו שם מה שבא להם ומרגישים בעלי הבית. פתחו צירים, בנו בתים והקימו אוטונומיה עצמאית".
מי יודע עוד כמה שנים היה נשאר ואדי זרקא בידי האויב, אלמלא הטבח הקשה בשמחת תורה שהוליד בציבור את ההבנה כי חיים לצד ישות טרור פלסטינית הוא רעיון עיוועים משוגע. בחסות התמיכה הציבורית הרחבה, החלו פעילים בגבעות בהבקעה לשטחי A וB שמהווים 55 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ובנימין. במנהלת גבעות החזית - הארגון בו זכיתי להיות חבר, עברו על מפות, קיימו סיורים וסימנו תאי שטח עצומים ללא יהודים כיעדים ראשונים להבקעה. המטרה הייתה לפני הכל לחצוב מסדרונות בגושים הערבים, לבסס מעוזים באמצעם ובהמשך להביא לשליטה יהודית מלאה בכל המרחב.
כך גם זכינו לגבש גרעין התיישבות שלקח על עצמו את המשימה לשנות את המצב בואדי זרקא, במקביל לגרעין עצמאי נוסף שהתגבש גם הוא מהשטח והצטרף למהלך. כמה ימים אחרי חג השבועות עלה הגרעין הראשון לשטח. משפחה, גרעין של בחורים ועדר צאן שתקעו יתד בכיפת ההר השלישי ממזרח שחולשת על המעיינות. ראש הגרעין, יפתח קווין, פעל בשנים האחרונות בחוות באזור, נחשף למצב הקשה בואדי זרקא והחליט באופן עצמאי להתגייס למשימה. כביש הגישה לגבעה מתחיל בעיקול החד בין נווה צוף לנחליאל, עובר דרך המעיינות עצמם ומעפיל אל ההר. לנקודת ההתיישבות נבחר השם 'אור בנימין'.
יממה לאחר מכן, עם אור ראשון, עלה לשטח הגרעין שגיבשנו שהגיע ממערב במטרה ליצור רצף יהודי בואדי. גם פה נבנה הגרעין ממשפחה, נערים נחושים ועדר צאן שהתמקמו בסמוך למבצר ארטבא - המבצר החשמונאי ששוכן בואדי. מי שהוביל את הגרעין היה אפרים גוזלן, שהתגורר עם משפחתו במעוז אסתר שבמזרח בנימין והחליט לעבור ליעד הבא. לנקודת ההתיישבות החדשה החליט גוזלן לקרוא 'גבעת תדהר' על שם אחיו, רועה צאן מגבעות כוכב השחר שנהרג בהתהפכות טרקטור בעת שחרש את רגבי אדמתה של הארץ.
ההתקפה הערבית שנפתחה כבר בשעות הראשונות של הבוקר הייתה עזה אך צפויה. ערביי הכפרים דיר עמאר, ביתילו וג'מאלה התאחדו ועלו בהמוניהם על אור בנימין ממזרח. במקביל, ערביי כפר המרצחים דיר אבו משעל שמחזיקים כבר ברקורד עשיר של התפרעויות ופיגועי טרור, החלו להעפיל אל גבעת תדהר במערב. הם הבעירו צמיגים, הקימו חסמים ופעלו לנתק את דרך הגישה שעוברת בואדי ונשלטת מהכפר. כשסימנו וי על הטלת המצור, החלו בהתקפה האלימה. חמושים באלות, יידו אבנים לעבר התושבים ועלו במטרה אחת ברורה - לשרוף את הגבעה. ההתקפה הראשונה נבלמה ב"ה, על אף שאחד הנערים נפצע בראשו.
בדיר אבו משעל לא אמרו נואש, ופתחו בסדרת התפרעויות בימים הבאים. בכל יום בשעות הצהרים היו יורדים עשרות פורעים, חוסמים את הציר, מבעירים צמיגים ומנסים לטפס אל הגבעה עד לשעות הלילה המאוחרות. ההתפרעויות גרמו לכך שהגבעה הייתה נצורה בפועל בשבוע הראשון משעות הצהרים ועד הלילה. בנקודה הסמוכה, אור בנימין, המשיכו להתמודד גם הם בנתיים עם התפרעויות ליליות תכופות. כמה חברים נוספים בגרעין נפצעו בדרגות שונות במהלך הימים שלאחר הקמת הגבעה, אולם נלחמו בגבורה על האחיזה בקרקע והניסו פעם אחר פעם את הפורעים. ההבנה הייתה ברורה: ברגע שיצליחו לבסס מעוז ראשון בשטח, האויב שהתרגל להיות בלתי חדיר יישבר וזו תהיה יריית הפתיחה לשחרור ואדי זרקא כולו.
שבועות ספורים חלפו, ושוב התברר שגם הכפרים הרצחניים ביותר נסוגים בסוף בפני נחישות יהודית. ההתפרעויות הלכו ודעכו לאיטן. מ150 פורעים בכל לילה, ל100, 50 ואז לעשרות בודדות. שעות הטרור הלכו והתקצרו וההתקפות המעטות שהתרחשו נהדפו בנקודות מרוחקות הרבה יותר. אפילו אירוע ההסתה האלים וההמוני שקיימו הכפרים מדי יום שישי שכלל עימותים עם כוחות הביטחון וניסיון לעלות לשתי הגבעות, חדל מלהתקיים בשבועיים האחרונים. רחיצה בעין ארטבא שהיה בשבועות שלפני כן מוקד ההתפרעויות ועדיין מעוטר בשיירי צמיגים שרופים, הפכה לפתע למשהו ריאלי ונינוח.
גם תושבי אור בנימין החלו לטבול באופן קבוע במעיינות הסמוכים אליהם ללא חשש, והזמינו את הציבור הרחב לבוא ולשחות בבריכות. בימים האחרונים החלו לחזור אט אט מטיילים לפקוד את המקום, ובגבעות מקווים שהמגמה תלך ותגדל בתקופה הקרובה לצד חיזוק הביטחון במרחב. בחלקים מהואדי עדיין מהלכים ערבים, וסביר להניח שתושבי שתי הגבעות עוד יצטרכו להתמודד עם כמה אירועי טרור נוספים בהמשך עד שהעסק יירגע לגמרי, אך כבר עכשיו ניצבים להם 2 מעוזים איתנים בלב השטח ונוכחותם משפיעה באופן דרמטי על המרחב.
"השינוי בחודש האחרון כבר מורגש מאוד", מתאר שאול אריאל. "אנשים מסתכלים פתאום ואומרים אשכרה זה אפשרי, אפשר להיות פה ולטייל. מדריכי טיולים פונים אלי ושואלים, מה קורה בואדי זרקא, תכיר לנו יותר את האירוע. יש כאלה שאפילו לא הכירו בכלל את ואדי זרקא, למרות שלפני 30 שנה לא היה דבר כזה מישהו שלא הכיר. זה נחשב לביקור חובה בשומרון. ב20 שנה האחרונות זה נהיה מקום עם אתגר ביטחוני ונשכח מהלב".
לדבריו, "גם בתוך הישובים וגם בקרב אנשי השטח מתחילה להיות חשיבה איך חוזרים למקום הזה. יש שם מבצר חשמונאי עתיק, ברמה של המבצר בסרטבא. המבצר הזה התגלה רק בשנים האחרונות במקרה בסקר ארכאולוגי. יש שם ביצורים ומאגרי מים, משהו שאם היו חופרים אותו באופן רציני הוא היה צריך להיות גן לאומי. הפוטנציאל של המקום הזה הוא אדיר. מעגלות קפה ופינות ישיבה סביב המעיינות ועד פארק מים לכל דבר ועניין שאפשר להקים שם".