צום תשעה באב תשס"ה, תלמידי ישיבת ההסדר נווה דקלים בראשות הרב דוד גבריאלי מכונסים בבית המדרש. בחוץ החום הקייצי לוהט, הרוחות סוערות וחרב הפינוי מתהפכת ומתקרבת אל דלתות הישיבה.
בין כותליה, מבין רבניה ותלמידיה יש הלומדים כהרגלם ויש הקוראים פרקי תהילים בבחינת אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים בתקווה כי התפילות והתחנונים יקרעו את רוע הגזירה.
הרגשות סוערות. כיצד עלינו לנהוג? האם לקבל את פני החיילים והשוטרים באיפוק, בכעס או חלילה פנינו לאלימות ?השכל הישר, החינוך וההדרכה שקיבלנו מראש הישיבה מכריעים את הכף - לא נקבל אותם בחיוך, אך גם לא באלימות, שכן אחים אנחנו. עם זאת, גם לא נצא ברצון ובכוחות עצמנו. כוחות הפינוי ייאלצו לפנות אותנו, להרים אותנו מהכיסאות, מהרצפה ולנתק אותנו מהגמרות ומספרי הלימוד.
אך לצערנו החיילים והשוטרים נכנסים פנימה ומכריזים כי זהו זה, רגע הפינוי הגיע. תלמידנו היקרים ורבניהם פוצחים בשירה אדירה ובריקודים וחלק מהחיילים והשוטרים מצטרפים למעגלים בעיניים דומעות. מיד לאחר מכן כאילו לא קרא דבר, כולם מתיישבים במקומותיהם וממשיכים בלימודם.
קולו של המפקד מזעזע את כולם: "עליכם לקום, לעזוב את הכל ולעלות לאוטובוסים". דממה, שוק. זה אכן קורה, השוטרים והחיילים מתחילים בפינוי. אזכור לעד את הרגע העצום והמשמעותי בו הרב גבריאלי והרב זולדן קרעו את חולצתם וספרי התורה יצאו מארון הקודש המיוחד בפעם האחרונה בהיכל הישיבה.
במצוות ראש הישיבה, לא הכנו מקום חדש למקם את הישיבה על מנת שלא להחליש את התלמידים ואת תושבי הגוש. לא ידענו לאן פנינו מועדות. התלמידים עלו לאוטובוסים ונסעו לישיבת ההסדר הכותל, שם נערכו להם שיחות והם יצאו לחופשת בין הזמנים. אני, כמנהל הישיבה, הגעתי אליה מדי יום ועם מספר תלמידים שהורשו להישאר בזמן הפינוי ארזנו את הרהיטים והספרים האחרונים שהובלו למחסנים שהמדינה הכינה. ברגשות נסערים, אנו אורזים את החפצים בחוסר ידיעה מתי ואיך נראה אותם שוב, מעמיסים את כל הציוד בתוך מכולות. ואז, פתאום שקט, דממה קורעת את הנשמה - בית המדרש התוסס מקול התורה הנלמדת שקט ועזוב מתלמידים, שולחנות וכיסאות וגם ארון קודש איננו. הרגשה נוראית. מי יודע את עתידו של מבנה מפואר זו בצורת מגן דוד.
מבול של הצעות נחתו על ראש הישיבה מראשי רשויות גדולות וקטנות בבקשה כי הישיבה תגיע אליהן. בינתיים, עד אשר המקום הזמני יהיה מוכן, התארחנו בישיבת "בית יהודה" שבכפר מימון. עיריית אשדוד הייתה זו שהחליטה לא לוותר על כך שהישיבה תגיע לעיר ובמהירות הקימה אתר זמני שכלל קראוונים למגורים, כיתות, חדר אוכל ובית מדרש. כעבור שנתיים מהפינוי הגיעה הישיבה לאשדוד. זכינו לקבלת פנים מרשימה ביותר, שלטי חוצות נתלו - "עיריית אשדוד ותושביה מקבלים בברכה את ישיבת ההסדר נווה דקלים". שמחה וריקודים, דגלי ישראל הונפו ברחבת האתר הזמני וקול התורה המיוחדת הנלמדת בישיבה נשמע ברחבי עיר הנמל.
התחלנו בתכנון משכן הקבע של הישיבה ובמקביל החל מו"מ מול מנהלת סלע על הסכום המגיע לישיבה להקמת משכן הקבע, מו"מ שנמשך זמן רב וגזל כוח, יזע ודמעות. ברוך השם, לפני כ-8 שנים זכינו לחנוך אותו. בניין גדול ומפואר בבחינת גדול יהיה הבית האחרון מן הראשון. קיר זכוכית ענק ומרשים חוצה את הבניין המרכזי ממזרח למערב ועליו מוטבע מגן דוד שבור בכל מיני זוויות ושמות כל היישובים שפונו מגוש קטיף ומיהודה השומרון.
בכ"ה באלול תשפ"ו, 7 בספטמבר, נחגוג ברוב עם יחד עם תלמידנו וכאלף מבוגרינו יובל שנים לישיבה שהוקמה בחולות ימית, עברה לחולות גוש קטיף ובנתה את ביתה השלישי בחולות אשדוד. אנחנו זוכרים, לא מתאבלים וממשיכים קדימה. למען ההיסטוריה ולמען העתיד.
הכותב הוא מנהל ישיבת ההסדר נווה דקלים באשדוד