"בניהו מלט. איש אמת. לוחם וחולם. האמת הייתה נר לרגליו, ורגליו כבשו דונם אחר דונם בארץ ישראל. בניהו היה מגיבורי דוד שבדורנו - איש יצוק במלט, שבזכותו ושכמותו כולנו חיים כאן. כל שיחה עמו השכילה, הבהירה ומילאה את שומעה באופטימיות ובעוצמה. לי הוא תמיד הזכיר את טרומפלדור וחבריו. צר לי עליך, אחי אהובי ומורי".
את המילים הללו כתבתי מייד לאחר שנודע כי האיש הגיבור והאציל, מבניה ומבוניה של הארץ הזו - בניהו מלט הי"ד נרצח בדרכו להציל חיים. לא כתבתי אותן מתוך נימוסי אבלים. כתבתי אותן משום שהן אמת. זכיתי להכיר אדם נדיר, מן הזן שכמעט ואינו קיים עוד; אדם שחיבר באישיות אחת אמונה ומעשה, חזון ואחריות, ענווה ועוצמה. כל מפגש עמו היה שיעור באהבת הארץ, בהבנת המציאות הביטחונית ובאמונה עמוקה שעם ישראל מסוגל לנצח אם רק יאמין בעצמו ויפסיק לחשוב במונחי הכלה.
דווקא משום כך, מותו של בניהו איננו רק טרגדיה פרטית למשפחתו ולידידיו. הוא מבחן לאומי. השאלה האמיתית איננה רק כיצד נרצח בניהו, אלא האם מדינת ישראל תלמד את הלקח שלמענו הוא חי ופעל. בניהו לא האמין בניהול הטרור. הוא האמין בהכרעתו. הוא לא האמין במרדף אינסופי אחר המחבל הבא, אלא בשלילת יכולתו של האויב ליזום את הפיגוע הבא.
קול דמיו של בניהו אינו זועק לנקמה. הוא זועק להכרעה.
כאן בדיוק מתחילה אחריותה של ממשלת ישראל. תגובת ראש הממשלה בעקבות שרשרת הפיגועים - הריסת בתי מחבלים, תגבור כוחות, מחסומים, שלילת היתרי עבודה, איסוף נשק והסדרת חוות - כוללת צעדים שיש להם חשיבות מבצעית, אולם היא עדיין נשענת על אותה תפיסה ישנה של תגובה לאחר מעשה. היא מטפלת בתוצאות, אך אינה שוברת את המנגנון שמייצר אותן.
שרשרת הפיגועים האחרונה מחייבת שינוי תפיסתי מן היסוד. מעבר ממדיניות תגובה למדיניות הכרעה. לא עוד רדיפה אחר המפגע, אלא מתקפה רציפה על המערכת המייצרת טרור עד לשבירתה. אדוני ראש הממשלה, חברי הקבניט - הדמויות האמונות על ביטחון אזרחי ישראל, זו בדיוק הקונספציה שהתנפצה בשבעה באוקטובר. שנים סיפרנו לעצמנו שאפשר להכיל את חמאס, לנהל אותו ולשמור על "גובה הלהבות". המחיר היה הנורא בתולדות המדינה. אסור, פשוט אסור, לשחזר את אותה טעות ביהודה ושומרון.
כל עוד המחבלים הם שבוחרים את העיתוי, את המקום ואת אופי הפיגוע, בעוד ישראל מסתפקת בתגובה לאחר מעשה, היוזמה נותרת בידיהם. זו אינה הכרעה אלא התשה. המשוואה חייבת להתהפך. ישראל חייבת לשוב להיות הצד שיוזם, מכתיב ומאלץ את האויב להגיב. לא עוד מחבל שמפתיע את מדינת ישראל, אלא אויב המתעורר בכל בוקר אל מציאות שישראל מעצבת עבורו; מוכה, נרדף, חבול, נמלט.
אדוני ראש הממשלה, ההודעה שפרסמת איננה תוכנית להכרעת הטרור. היא רשימת פעולות שגרתית. הריסת בתי מחבלים, תגבור כוחות, מחסומים, שלילת היתרי עבודה ואיסוף נשק - כל אלה בוצעו כבר אלפי פעמים. אם זו התשובה גם לאחר ארבעה פיגועים ביממה אחת, פירוש הדבר שלא השתנתה המדיניות; השתנה רק מספר הנרצחים.
זהו בדיוק הרגע שבו מדינה נבחנת. לא בשאלה אם היא יודעת להגיב, אלא בשאלה אם היא מסוגלת להשתחרר מן התפיסה שהביאה אותה עד הלום.
השבעה באוקטובר לא היה רק כישלון מודיעיני. הוא היה קריסתה של תפיסת עולם שלמה, שהאמינה כי אפשר לנהל אויב רצחני, להכיל אותו ולשמור על "גובה הלהבות". אם זו גם התפיסה שמנחה אותנו היום ביהודה ושומרון, איננו מפיקים את לקחי המלחמה; אנו משחזרים את התנאים האסוניים שקדמו לה.
אם גם עכשיו נבחר בעוד מאותו הדבר, לא רק שלא כיבדנו את זכר הנופלים - הכשרנו את הקרקע לנופלים הבאים.
קול דמי בניהו מלט הי"ד אינם זועקים לעוד מחסום, לעוד גדוד או לעוד צו הריסה. הם זועקים לדבר אחד בלבד: חדלו לנהל את הטרור. שברו את המשוואה. השיבו את היוזמה לידי ישראל. הכריעו את האויב - לפני שהוא יבחר חלילה, את משפחת השכול הבאה.