כשד"ר חנה קטן ביקשה מד"ר זיוה ברכה גדרון לחזור אל תחילת דרכה המקצועית, היא קיבלה סיפור שמתחיל הרבה לפני עולם הפסיכותרפיה והפסיכודרמה שבו היא מעורבת שנים רבות.
גדרון, פסיכותרפיסטית, מומחית בפסיכולוגיה חברתית ומייסדת ומנהלת בית ספר לפסיכודרמה, חזרה אל בית הוריה בעכו ואל שני האנשים שלדבריה הניחו בתוכה את היסודות לעבודתה היום.
הוריה, יוצאי טורקיה, עלו לארץ בגיל צעיר ובנו את עצמם לאחר שהחלו את דרכם במעברה. אחיה הבכור חלה בפוליו, ולאחר לידתו חלפו עשר שנים של ניסיונות עד שאמה הצליחה ללדת אותה - מה שהוביל את ד"ר קטן לכנות אותה במהלך השיחה "ילדה של תפילות".
והתפילות בבית הזה היו עולם בפני עצמו. גדרון סיפרה כי אמה הייתה פותחת בבוקר את החלון, מרימה את ידיה, פונה אל הקב"ה בספניולית ומספרת בפשטות מה עובר על בני המשפחה, ורק אחר כך מבקשת בקשות עבורם, עבור עצמה ועבור עם ישראל. "האישה הזאת לא גדלה בשום בית מדרש. היא ידעה את זה מהנשמה", סיפרה.
מאמה, לדבריה, קיבלה את ההבנה שהאדם אינו פועל רק מתוך נסיבות חייו אלא גם מתוך "מקור נשמתי" הגדול מהן. מאביה, שוטר שכונה לדבריה "השריף של עכו", היא קיבלה מתנה אחרת: רגישות עמוקה לאנשים שלא תמיד נכנסים למשבצות המקובלות.
אביה היה אדם מסודר וקשוח, עם כללים ברורים בבית, אך דווקא לאנשים שחיו אחרת מהנורמה היה לו מקום מיוחד בלב. האופן שבו דיבר אליהם וכיבד אותם נחרת בה, והיא אף הגדירה את ההשפעה שלו עליה כ"תואר הראשון שלי".
בהמשך התגייסה והייתה מורה חיילת, ולאחר העבודה עם אוכלוסיות מיוחדות בחרה ללמוד חינוך מיוחד ובהמשך פסיכודרמה. בדיעבד, היא רואה בפסיכודרמה חיבור בין שני העולמות שקיבלה בבית: היכולת לראות את האדם על כל מורכבותו, לצד משחקיות, חיוך והאפשרות לנוע ממצב נפשי אחד לאחר.
את אחת התובנות המשמעותיות שלה היא קיבלה דווקא מזיכרונות ילדות. בעבר התקשתה להבין כיצד אמה יכולה להיות עצובה וברגע אחר להיכנס למשחק או לחיוך, אך עם השנים הבינה, "זה לא הצגה, וזה לא מזויף", אלא היכולת לבחור שלא להישאר רק על "הכיסא" של העצב ולהביא באותו רגע חלק אחר מעצמה.
גדרון עצמה לא הגיעה לפסיכודרמה מעולם התיאטרון. היא תיארה את עצמה כילדה טובה ולמדנית, חלק מחבורה של חברים שאהבו לקרוא, ללמוד, לטייל בעיר העתיקה בעכו, ללכת לים - ובעיקר לדבר ולהמציא לעצמם משחקים.
החיבור המקצועי נולד בעבודה עם ילדים שהתמודדו עם קשיים שונים. היא הרגישה שהישיבה בכיתה מפגישה אותם בעיקר עם מה שחסר להם, בעוד שהיא ביקשה להפגיש אותם דווקא עם הכוחות שלהם, "המקום של לקום ולזוז ולטייל ולחזור ולחפש מבפנים את הניצוץ".
בהמשך נחשפה לחוג פסיכודרמה בגליל המערבי והבינה שמצאה את השפה שחיפשה. לא התיאטרון כשלעצמו משך אותה, אלא האפשרות להכניס לתהליך הטיפולי משחקיות, חוויה ותנועה - ולאפשר לאדם לפגוש בתוכו קולות וחלקים שלא תמיד ידע שקיימים.
תחנה נוספת בדרך הייתה שנה בקהילה היהודית באתונה, שם עבדה עם ילדים ובני נוער סביב הקשר ליהדות ולישראל. לאחר שחזרה מיוון הגיעה לירושלים, ובהמשך החל אצלה גם תהליך של חזרה בתשובה, שאותו תיארה כתהליך שלא התחיל מחיפוש אחר אלוהים במקום רחוק, משום שהאמונה והתפילה כבר היו נוכחות בבית ילדותה.
את תחנות החיים הללו מחברת גדרון למחקר שכתבה על תקווה. לדבריה, דווקא היכולת לעבור - בתודעה, במחשבה, ברגש, ביחסים ולעיתים גם במרחב הפיזי - עשויה לחשוף באדם כוחות שלא הכיר קודם, "כשבן אדם יודע לעשות מעברים, מתגלים ניצוצות של תקווה בחייו".
הפסיכודרמה, כפי שהיא מתארת אותה, אינה מבקשת לעקוף את הכאב. להפך: היא מאפשרת להניח את "הכובד על הכיסא", לפגוש אותו ולתת לו מקום, אך גם לא להישאר בו לאורך זמן; לעבור מתנועה למוזיקה, ממשחק לשקט ומעצב לשירה.
הגישה הזאת קיבלה עבורה משמעות מיוחדת בעבודה עם אימהות שכולות, שאותה החלה לדבריה לאחר מבצע צוק איתן. גדרון סיפרה על נשים שמסוגלות לתפקד, לפעול ולעשות, ובאותו זמן גם לפגוש עצב עמוק, צורך בבכי ולעיתים בצעקה - מבלי שאחד המצבים מבטל את האחר.
את האפשרות הזאת היא מכנה "נשיאת ההפכים": לתת מקום ללב השבור ולשמחה, לתפקוד ולכאב, בלי לדרוש מהאדם לבחור רק צד אחד. אחת האימהות, סיפרה, אמרה לה שבעבר חשבה שהיא "לא נורמלית", ואילו ההבנה שהיא יכולה להיות "גם וגם" נתנה לה תיקוף לחוויה שלה.
מאז 7 באוקטובר, לדבריה, עולם הטיפול עבר תנועה משמעותית שאי אפשר להתעלם ממנה. השבר אינו רק פרטי אלא גם לאומי, והיא מאמינה במיוחד בכוחה של הקבוצה, בין היתר בעקבות ממצא מהמחקר שלה שלפיו "תקוותו של היחיד נוגעת בתקוותם של האחרים בקבוצה".
גם האמונה נכנסת מבחינתה לחדר הטיפולים בלי לייפות את המציאות. היא מאפשרת למטופלים לומר שכואב וקשה, ואף לדבר עם הקב"ה על מה שעובר עליהם, "אם יש לבן אדם אלוהים, אז גם הקדוש ברוך הוא בסיפור שלך, אז דבר איתו".
בשנה הבאה, סיפרה גדרון, יציין המכון הירושלמי לפסיכודרמה שהקימה 20 שנה. לדבריה, התוכנית שהיא מובילה משלבת הנחיית קבוצות, פסיכודרמה ואומנויות הבמה, בדגש על צמיחה, חוסן ותקווה ובחיבור לעולם הרוח היהודי - חיבור שלדבריה מביא אל עולם הטיפול גם את שפת הנפש והנשמה היהודית.