טמפרטורת הזעם המלהטת את חוגי השמאל עלתה לא רק בשל מחלוקתם החריפה עם השקפות הקואליציה, אלא בעיקר בשל אמונתם כי "הימניים-דתיים האלה זוממים ועתידים אט אט ללפות אותנו בגרון ולחנוק את חדוות החיים ואת התרבות שלנו, ואולי אפילו לחנוק כמה מאתנו באופן פיזי באמצעות משטרת בן גביר - הם גם יבעירו את המזרח התיכון במלחמת גוג ומגוג, במגמה לחסל סופית את כל אויבי ישראל במלחמות עקובות מדם, בכדי להגשים נבואות מיסטיות עתיקות - ואילו אנחנו הציבור הנאור, חושבים ומתנהלים באופן מדעי, רציונלי, שקול ומתון, ובתפיסה ריאלית של המציאות המזרח תיכונית והעולמית".
חחח... משום מה, זה 50 שנה ויותר, תוצאותיה של מדיניות הנסיגות החד-צדדיות וחתימת הסכמי ה"שלום" עם הערבים תואמות אחת לאחת את תחזיותיהם הקודרות של הימניים השורשיים ואת אזהרותיהם של הפייגלינים, הסמוטריצ'ים, מיכאל בן ארי וכו', וכיוצא בזה את הפקפוקים העמוקים ששטחתי בספרי "כשושנה בין החוחים" לפני כ-30 שנה.
התירוץ השמאלני לכך הוא, "זה לא שהדתיים לאומיים מפוכחים יותר מאיתנו בהכרת המציאות הצבאית-מדינית. אלא מאחר והמשיחיים מאמינים שהגאולה הֵחֵלה ואסור לסגת וכו', אז אוטומטית הם ציירו את הערבים כרמאים כרוניים הזוממים להכחידנו - ופשוט, במקרה כך יצא שהמציאות התאימה לאמונותיהם התנכיות ולתיאולוגיה בה החזיקו".
מדובר בתירוץ מצוץ. סבורני, כמי שנמנה עם החברה הדתית-לאומית, שהחינוך האמוני למשמעת עצמית ולבדיקה עצמית מתמדת, במישור ההלכתי והערכי ובהליכות החיים בכלל, פקח ו"פיכח" את עינינו לקלוט ולנתח את המציאות המזרח-תיכונית כפי שהיא. ובכן, לא במקרה צדקנו.
מן הצד האחר, הקונספציה השמאלית התנהלה בתחושת ודאות עליונה, תוך הפעלת אלימות מרומזת ופיזור איומים כלפי מי שיעז לחשוב אחרת או לפקפק מעט. מדובר אפוא בדת נוקשה ועצבנית במיוחד, שאיבדה לחלוטין את יכולת ההקשבה. קונספציית ה"שלום שבדרך", מושגים והלכי רוח כמו "בזכות הנורמליות", "מזרח תיכון חדש" ושנאת מלחמות, כל אלה הפכו לעקרונות-על.
הטעות הכרונית בהבנת המזרח התיכון השתרשה בשמאל לא במקרה, אלא כתולדה צפויה מהעדפת זכויות הפרט, האינדיווידואל, תוך הקהיה וזלזול בערכי האומה והכלל, וכן כתוצאה מהאלהת הכאן והעכשיו על פני המבט הפונה לעתיד. הפתיל ההיסטורי הקצר הוא שמנע, ועדיין מונע, מהחוגים ה"ליברליים" להביט נכוחה במציאות המזרח-תיכונית ולזהות מי אויב ומי ידיד. ואכן, הצד המקביל לרכרוכיות השמאל כלפי הערבים הוא האלימות המילולית, וגם הפיזית, של השמאל כלפי יהודים. רשימה זו היא הד לתסמונת החור השחור שבתוכו נבלע, כפי הנראה, האדם הנאור.
בפודקאסט עם משה רדמן קבע פרופ' אבי שגיא, "היהדות נחטפה על ידי נביאי שקר". לדבריו, המשיחיזם הגאולי עיוות ומעוות את ראיית המציאות בציבור הדתי-לאומי. פשוט קשקוש. מדובר בהבל אקדמי שאינו מבזבז את זמנו היקר על בדיקה זהירה של העובדות.
למה קשקוש? מפני שאין הצדקה לקחת רעיונות הכתובים בספרים ונאמרים בשיחות לתלמידים, ולהסיק מכך שחברה שלמה מאמינה במאה אחוז שימי הגאולה כבר כאן, ותנקוט מייד בצעדים מעשיים בעלי השלכות קולוסליות. הפרופסור עשה "העתק-הדבק" וקפץ מן הספר אל החיים, קפיצה אולימפית התאבדותית.
בחיים הריאליים, האמונה בגאולה המתקרבת רווחת בציבור הדתי-לאומי בדרגות שונות על פני הרצף, ומשוקללת עם היבטים נוספים. היא אינה נתפסת כוודאות במונחים קונקרטיים או כעמדה רשמית של נציגי הציבור כגוף מבצע. הציפייה למשיח, כאחד מי"ג העיקרים, היא מרכיב במחזור הדם המנטלי של חובשי הכיפה, לצד אלמנטים נוספים, כגון התחשבות בנסיבות מדיניות וצבאיות. זוהי ציפייה המעניקה כוח ורעננות ומהווה מקור לאופטימיות.
הסכנה ה"צפויה" כביכול לחברה הישראלית מכוחה של הדיקטטורה הימנית-דתית אינה מתיישבת כלל עם עדינות האופי המאפיינת את הראש שמתחת לכיפה הסרוגה. הטלת דופי זו היא השלכה, פרויקציה בלעז, של הרצון השמאלני לפרק ולהרוס את מוסדות המבצר הדתי-לאומי, ואת זאת ראינו בארבע שנים אלימות שבהן השמאל לא מפסיק להשתולל.
פרופ' משה כהן-אליה, אשר שימש כמתווך לניהול המשא ומתן בבית הנשיא בעניין הרפורמה, סיפר שהצד השמאלי, שיוצג על ידי מכון תכלית, לא אפשר שום דיאלוג, בשונה מפורום קהלת, שנתגלה כבר-שיח נוח וענייני. טרפת העצבים של הכת התל-אביבית התגלתה כמשאית המתגלגלת בירידה.
פני העובדות הן שהציונות נחטפה על ידי נביאי שקר שמאליים, שלקו בהצפה רגשית פתולוגית לאורך שנים ואיבדו קשר עם המציאות המזרח-תיכונית, תוך הטחת קטרוגים מכוערים ושקריים במלח הארץ ובישיבות ההסדר. לדת הקפלניסטית המשיחית אין אלוהים, אך יש לה נביאים, נביאי שלום השקר.
נסיים בקטע מדברי פרופ' זאב בכלר ("פילוסופיית המדע של אריסטו", עמ' 92), "מכיוון שאין שום קריטריון בחירה בעולם פלוראליסטי, והטעות בלתי אפשרית בו, אין שום ספק אפשרי בקשר לטוב והתכלית שבה אנו בוחרים. אנו רואים שקיים קשר הדוק בין השרירות והכוחנות המלוות בהכרח את הפלוראליזם, לבין הוודאות האוטומטית...
וכן גם להיפך. ספֵק הוא אפשרי רק כאשר קיימת אמת אחת, אובייקטיבית...כי רק אז אפשר להטיל ספק אם אכן קלענו לאמת היחידה הזו...ולא יתכן שום צידוק לכוחנות".