יש מרואיינים שצריך לחלץ מהם תשובות, ויש את ננסי ברנדס. כבר בתחילת השיחה בפודקאסט של ערוץ 7 עם הדר מילר הוא מבהיר שהולך להיות כאן שמח, וכשהיא מודה לו שבא, הוא ממהר לסגור את האירוע, "זהו, ביי, כל טוב. היה קצר".
מאחורי האנרגיה הבלתי נגמרת, ברנדס מספר שהבקרים שלו מתחילים דווקא ב"מודה אני" ובנטילת ידיים, הרגל שהוא קושר גם לבתו החרדית. זה שינוי לא קטן עבור מי שמעיד שבגיל 23 חשב שיום כיפור חל באפריל ושראש השנה הוא ב-31 בדצמבר, לאחר שגדל ברומניה וכמעט שלא הכיר בית כנסת.
אבל גם כשהוא מדבר על אמונה, ברנדס נשאר ברנדס. בבוקר השיחה, הוא מספר, הגיע לבדיקות דם וכשנכנס לחדר הכריז בפני הצוות, "קבוצה של ערפדים מוצצי דם, תתביישו לכם", וזכה לדבריו במחיאות כפיים.
ההומור שלו, הוא מדגיש, אינו מבוסס על אוסף בדיחות מוכן. "אני שונא בדיחות", הוא אומר, ומסביר שהנתיב שלו הוא הומור עצמי: לקחת את מה שקורה לו, לפעמים גם את מה שכואב, ולמצוא בתוכו את הזווית שרק הוא יכול לספר.
הסיפור הזה התחיל ברומניה, בבית שבו, לדבריו, לא הרגיש אהוב במיוחד. בגיל ארבע הוא החל לנגן בפסנתר, ובהמשך עבר שורה של מורים, עד שהחל ללמוד ולהתאמן בעצמו; בגיל 15 כבר הקים להקת רוק שהגיעה להופעות מול אלפי אנשים.
דווקא כשההצלחה ברומניה הייתה גדולה, המשטר הקומוניסטי דחף אותו החוצה. ברנדס מספר שהלהקה קיבלה אפשרויות להופיע באיטליה ובצרפת, אך לא הורשתה לצאת, "אתה בכלא. כלא זהב, אבל כלא".
ישראל הייתה אמורה להיות מבחינתו רק תחנת ביניים בדרך לקנדה, אלא שהתוכנית השתנתה כמעט מיד. "זה היה ארץ ישראל, בשבילי זה היה אהבה ממבט ראשון", הוא מספר, ונזכר כיצד אחרי שפירק ברומניה להקה מול 20 אלף איש, מצא את עצמו בתוך שעות מנגן במועדון חשוך ביפו מול הקיר ומעודד את עצמו, "ברנדס, אתה עוד תצליח. זה זמני".
לדבריו, בתוך שנה כבר הפך לפסנתרן מבוקש וליווה שורה של זמרים והרכבים, בהם אילנית, ריקי גל, יהורם גאון, הכל עובר חביבי ואבי טולדנו. אחר כך הגיע גם החיבור למוזיקה המזרחית, אף שהוא עצמו מעיד שכשהגיע לארץ כלל לא הכיר את העולם המוזיקלי הזה.
ברנדס מספר למילר כי בעיבודים שלו הביא אל השירים את המטען המוזיקלי שהכיר: מוזיקה סימפונית, רוק והשפעות צועניות ובלקניות. מבחינתו, החיבור הזה העניק לו לאורך השנים לא רק הכרה מקצועית, אלא גם יתרון מפתיע כשעבר אל עולם ההומור והסטנדאפ.
"מה המטרה מספר אחת שלי? להישאר רלוונטי", הוא אומר. מבחינתו זה אינו רק מאבק מקצועי אלא חלק מההנאה, והעיקרון שמלווה אותו פשוט, "הנתיב שלי בחיים זה לא להיות הכי טוב, זה להיות הכי שונה. אני עושה דברים שאף אחד לא עושה, לטוב ולרע".
את אותה גישה הוא מביא גם אל המופעים החדשים שלו, שבהם הוא משלב מוזיקה, קטעי וידאו, שירת המונים וסטנדאפ. הקהל שר איתו שירים שהפכו לחלק מהקריירה שלו, ובין שיר לשיר ברנדס עושה את מה שהוא מתקשה כנראה להפסיק לעשות גם מחוץ לבמה: להצחיק.
גם כשמילר מנסה לברר על יחסיו עם זוהר ארגוב, ברנדס מנפץ במהירות כל ניסיון לייצר נוסטלגיה מתקתקה. הוא מספר שהקשר ביניהם היה מקצועי מאוד ושבמשך שלוש שנות עבודה כמעט שלא שוחחו, אך נזכר ברגע שבו ארגוב שמע לראשונה את העיבוד ל"הפרח בגני", בכה מהתרגשות והחמיא לו בהתלהבות.
השיחה משנה קצב כשהיא מגיעה למחלה הקשה שעבר. ברנדס מספר על תקופה של ארבעה חודשים בבית החולים ועל תחזית קשה שקיבלה אז משפחתו, אך גם שם, לדבריו, ההומור לא נשאר מחוץ למחלקה, "כשאני יצאתי מבית חולים כל הצוות בכה. אני עשיתי להם סטנדאפ כל יום".
הוא מספר שהמחלה השפיעה גם על נישואיו ועל הזיכרון שלו, ושיש תקופות סביב האשפוז ואף מלפניו שנמחקו מזיכרונו. מול הדברים הכואבים הוא חוזר שוב אל האופטימיות שמלווה אותו, ומספר שהיה בטוח שיצא מהמצב הקשה ושמחשבה חיובית הייתה מבחינתו חלק מהמאבק.
ואז, כמעט כמתבקש אצל ברנדס, מגיע סיפור שמחזיר את הצחוק לחדר. במהלך המלחמה, הוא מספר, נסע בהתנדבות להופיע בפני מפונים בים המלח וגילה שבאותה שעה המלון הציע בלובי מניקור, פדיקור וטיפולי פנים בחינם; כשהתלונן בפני המנכ"ל וביקש ממנו "לגבות" אותו, קיבל תשובה מושלמת, "גבות גם בלובי".
להופעה, לדבריו, הגיעו בתחילה שני אנשים בלבד. ברנדס החליט שגם בשבילם הוא מוכן לתת את ההופעה, בזמן ששאר הנוכחים, כפי שהוא עצמו מסכם בחיוך, היו עסוקים בטיפולים.
מאחורי הרצון להופיע בכל מקום מסתתר גם מנוע אישי יותר. "אני בן אדם שצריך להיות אהוב", הוא מודה, ומספר שאם יתקשרו אליו בלילה ויגידו שיש מאות אנשים בקריית גת שרוצים לראות אותו, הוא מסוגל פשוט להיכנס למכונית ולנסוע.
אותו צורך, הוא מודה, גם גובה ממנו מחיר. לדבריו, הרצון שאנשים יאהבו אותו גרם לו לעיתים לא לעמוד על שלו, לוותר במצבים שבהם היה צריך להתעקש ולחזור הביתה כועס על עצמו.
את המקור לצורך הזה הוא מחזיר עד לילדות, "בגיל חמש הבנתי שאם אני רוצה שמישהו יאהב אותי, אני צריך להצחיק אותו". ההומור, לדבריו, הסתבך לא פעם עם מערכת החינוך, והוא מספר שבמהלך לימודיו ברומניה עבר בין 12 בתי ספר.
גם בבית לא כולם קהל קל. לברנדס ארבעה ילדים, ועל בתו החרדית הוא מספר שהקשר ביניהם "הכי מדהים" ו"הכי חזק והכי נכון"; לעומת זאת, דווקא בתו הדוגמנית מציבה בפני הקומיקאי אתגר מקצועי כמעט בלתי אפשרי, "זה הבן אדם היחידי שאני לא מצחיק אותו".
החברות שלה, הוא מספר, צוחקות ממנו, והיא מצדה אינה מבינה מה בדיוק מצחיק אותן. עבור אדם שמצהיר לאורך השיחה עד כמה חשוב לו לכבוש את הקהל, נדמה שזה הקהל הביתי שהוא עדיין עובד קשה במיוחד בשבילו.
וכשמילר שואלת איזה חלום עוד נשאר לו להגשים, ברנדס אינו מבקש עוד פסגה. "אני מסתכל למעלה לאלוהים, ואני אומר לו, בבקשה, אל תשנה כלום. בבקשה להמשיך ככה", הוא אומר.
בסיום הוא מבקש בעיקר בריאות וכוח להמשיך לעלות על הבמה ולשמח אנשים. את התחושה שאחרי הופעה הוא מתאר כאדרנלין שמגיע ממאות אנשים שמחזירים אליו אנרגיה חיובית, ומבהיר שזה בדיוק הדבר שהוא רוצה להמשיך לקבל, "עד שאני אמות, אני רוצה שיהיה".