ציונות דתית שמוותרת על רוב ערכיה כדי להחזיק חזק בערך אחד כבר איננה מפלגה שמייצגת את הציונות הדתית.
ההשקעה ביהודה ושומרון בארבע השנים האחרונות היא הישג אמיתי. אלפי דונמים, עשרות יישובים, ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, זו לא סתם עשייה, זו מהפכה.
אבל ערך אחד, גם אם הוא עצום, לא מכסה תנועה שלמה. הציונות הדתית היא תורה, עם, צבא, קהילה, בני הערים ועשייתם הענפה מצפון ועד דרום. הידעתם? רק שליש מתושבי יו"ש הם בני הציונות הדתית, השאר חילונים וחרדים.
משה רבנו, כשביקש מנהיג לעם, לא ביקש איש שיישב בקצה המחנה. הוא ביקש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טז-יז), מנהיג שנוכח בכל חלקי העם, לא רק באזור הנוחות שלו.
מילא אם היה גיוון מפלגתי, אבל זה ב-DNA. כל ששת המקומות הראשונים, אולי שבעה בתוספת השריון, הם בעצם תושבי יו"ש בעלי סגנון מאוד ספציפי.
אז אילו ערכים היו חסרים בארבע שנות הקדנציה, אתם שואלים? אני אספר.
יצאנו, אני וחבריי, למאות ימי מילואים. הציבור הזה כרע תחת נטל שאין לו אח ורע. מפלגה שספגה מאיתנו את הנטל הזה, כשאחוז הנופלים בני המגזר הזה הוא הגבוה ביותר, לא הצליחה להעביר חוק אחד שיגייס את מי שלא לומד תורה. איך זה ייתכן? ואיך קוראים לזה ניצחון, כשצו 8 הבא כבר מחכה אחרי 400 ימי מילואים?
במהלך הקדנציה ישב חבר הכנסת רוטמן ואמר לגבי חוק הרבנים, "תבחנו אותנו על פי המעשים." אז הנה, קדנציה שלמה עברה. לא מונה רב עיר אחד ציוני דתי. את הרב הראשי הפסידו על תככים פנימיים. עוד ערך שנמכר לנו כדגל נשכח ברגע שהקלפי נסגרה.
ביטול הפריימריז לא היה החלטה טכנית. הוא היה מסר: הציבור לא שותף, הוא קהל. מפלגה שמפחדת מהצבעה פנימית ולא מחזיקה גיוון ציבורי לא תיתן אמון אמיתי לציבור שמחוצה לה.
הציונות הדתית מעולם לא הייתה תנועה של נושא יחיד. היא הייתה, ועדיין יכולה להיות, תנועה שלמה עם ערכי תורה, נשיאה בעול וייצוג אמיתי לכל חלקיה. מפלגה שבוחרת ערך אחד ומזניחה את כל השאר לא מייצגת את הציונות הדתית. היא מייצגת רק את עצמה.
ציבור שלם ראוי לייצוג שלם. אם המפלגה הזו לא תיתן אותו, הציבור ידע לחפש אותו במקום אחר.