במלאת שנה להחלת גל המעצרים של בני הישיבות, מותר להציע את מה שמערכת הביטחון ומערכת המשפט נוהגות לכנות בחיבה "פסק זמן מבצעי" - לקחת אוויר, לנקות את אבק המילים הגבוהות, ולשאול את השאלות הפשוטות, אלו שבלשכות הממוזגות ברחוב צלאח א-דין, לאף אחד אין באמת חשק להשיב עליהן.
האם בחורי ישיבה גדשו את שערי הבק"ום. האם אברכי הכולל נטשו את הסטנדר והתגייסו לגבעתי. האם ישנו חרדי אחד (!) ששינה את דעתו אודות חשיבותו של לומד תורה בעקבות החלת המעצרים.
האם ישנו אחד בציבור החילוני שחושב ברצינות שמעצרים כוחניים יגרמו לעולם הישיבות להיעלם. האם ישנו פוליטיקאי אחד, מליברמן ועד יאיר לפיד, הסבור שמעצרים המוניים יובילו לסגירת היכלי הישיבות.
והחשוב מכל - האם ישנו איש חינוך אחד, ימני או שמאלני, שחושב בסתר ליבו שזו השיטה הרציונלית, היעילה, לגיוס בחורי ישיבות. התשובה, כידוע לכל מי שעיניו בראשו ולא באוגדן הפסיקות של העליון, היא לא. מוחלט, מהדהד ודי צפוי.
אז מדוע, אם כן, מתעקש בית המשפט העליון להמשיך ולחולל את מחול השדים הזה. מה מריץ את היועצת המשפטית לממשלה בהרב-מיארה, לדבוק בנחישות ובאובססיביות בדרך הכוחנית שלא מניבה דבר.
כל סטודנט שנה א' למשפטים יודע: הרציונל המשפטי אינו תרגיל בתיאולוגיה חילונית; הוא מקדש תכליות. כשיש תכלית - מקדשים את האמצעים. אבל בהיעדר תכלית, כשברור לכל אחד שהתוצאה היחידה של צווים ומעצרים היא עוד הפגנות, עוד התבצרות ואפס מגויסים - כאוס זה על שום מה.
הציבור - או לפחות אותו חלק בו שמבין פוליטיקה קצת מעבר לסיסמאות - הוכיח כבר בשבוע האחרון של מושב הכנסת שהוא לא שם. הרחוב הישראלי, כמו גם חלקים ניכרים במערכת הפוליטית, אינם קונים את אשליות המעצר. המיינסטרים היהודי בארץ ישראל אינו בעניין של מאסר לומדי תורה. לא בשל אהבת התורה: בעיקר בשל היעדר התכלית.
כשאין תכלית גלויה, מחפשים את המניע הסמוי. הסיפור האמיתי עמוק בהרבה מפרקטיקה של גיוס. מתחת לגלימות השופטים ולניתוחים הסטריליים של היועצת, מבצבץ האינטרס הפוליטי הקר. השקפות עולם הנוגדות באופן מובהק את אורח החיים החרדי, שלא לומר אנטגוניזם מזוקק, הופכות לפסקי דין מחוללי כאוס. זו כבר לא משפטיזציה של הפוליטיקה; זו פוליטיזציה אגרסיבית של המשפט בסוגיות החברתיות הנפיצות ביותר.
הממשלות הקרובות בישראל, ולא משנה מי ישב בבלפור ייבנו וייפלו על הנושא הזה בדיוק. זו אינה עוד מחלוקת קואליציונית על תקציבים; זו מלחמת כוח על הנרטיב הישראלי: למי הכח: לציבור האמוני המבקש לשמר את אורח החיים האמוני, או לרודפיו - אותם אדריכלי משפט ופוליטיקה שמבקשים להכריע סוגיה חברתית מדממת במכות פטיש. הגיע זמן הכרעה.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'