לפני שהיה קצין שריון, לפני שיצא לקרב שממנו לא שב, סרן נריה זיסק היה ילד שתמיד חייך. ילד שאהב לשחק, להצחיק - ובעיקר לא הסכים לקבל את המילים "אתה לא יכול".
פעם אחר פעם הוא שבר את תקרות הזכוכית שניצבו מולו, עד שהפך למפקד שביקש דווקא את החיילים שקשה להם יותר מכולם. גם כשכבר השתחרר מצה"ל וטייל בדרום אמריקה, לא הצליח להישאר רחוק כשהמלחמה פרצה.
הוא חזר לישראל בכל דרך אפשרית, התעקש להיכנס ללחימה, ובסופו של דבר נפל בקרב בעזה כשהוא מגן על מפקדו בגופו. בריאיון משותף, כל אחד בנפרד, מספרים הוריו, ישראל וגלית זיסק, על הילד שהפך לגיבור, על המורשת שבחר להשאיר אחריו ועל הבחירה שלהם להמשיך לחיות, לבנות ולהנציח.
"נריה היה שילוב של שובב, שטותניק ובעל חוש הומור", מספר האב ישראל. "בלימודים הוא לא התחיל כתלמיד מצטיין, אבל היה לו דבר אחד שאי אפשר היה לקחת ממנו - כוח רצון. שום דבר לא בא לו בקלות, וכל הישג הגיע בזכות עבודה קשה".
גם האם גלית זוכרת קודם כל את החיוך. "הוא תמיד היה שמח. תמיד עם חיוך על הפנים. הוא אהב ספורט, כדורגל וכדורסל, ובילדותו אפילו השתתף בתחרות ארצית באשכולות חשיבה וזכה במקום השלישי".
השינוי הגדול, היא מספרת, הגיע בכיתה ט'. "יום אחד הוא החליט שהוא לוקח את עצמו בידיים. הוא התחיל להשקיע בלימודים, ובסוף השנה קיבל תעודת תלמיד מצטיין. זה היה מסר עצום - כשילד מאמין בעצמו ועובד קשה, הוא יכול להגיע רחוק".
אחרי התיכון המשיך נריה למכינת עלי שם, לדבריה, "ראינו איך האישיות שלו מתעצבת, הערכים שלו מתחזקים והוא צומח בצורה מדהימה". כשהתגייס בחר דווקא בחיל השריון. "זה נראה לי מתאים", אמר אז לבני משפחתו. "יש שם גם אתגר, גם עבודת ידיים וגם נשק".
בהמשך יצא לקורס קצינים, ושם קיבל החלטה שהפכה לסמל של דרכו. "המג"ד שאל אותו איזה מחלקה הוא רוצה", מספרת גלית. "ונריה אמר: 'תביאו לי את החיילים החלשים ביותר. אני אראה להם שאפשר להצליח'. הוא רצה לתת להם את האמונה שהוא בעצמו רכש בדרך הקשה".
ואז הגיע שמחת תורה תשפ"ד. נריה היה באותה עת בטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא כבר השתחרר מצה"ל, לא קיבל צו 8 ולא היה מחויב לשוב, אבל מבחינתו לא הייתה בכלל התלבטות.
"כשהוא שמע מה קרה, הוא התקשר לאחיו ואמר לו: 'תשיג לי את הטיסה הכי קרובה. אני חוזר'", משחזרת אמו. "לא היו טיסות, והוא אפילו אמר שיש לו צו 8 כדי לעלות על אחת מהן. כשהודיעו שאין מקום, הוא ביקש לשבת בקוקפיט. הוא רק רצה להגיע לארץ".
גם אחרי שנחת, המשיך להילחם כדי להצטרף ללחימה. "אמרו לו שאין לו צו 8 ושיחזור הביתה", מספרת גלית. "אבל הוא לא ויתר. הוא אמר: 'לא משנה איזה תפקיד תיתנו לי, אני חייב להיכנס'. הוא הרגיש שזו השליחות שלו".
בסופו של דבר התקשר אליו מפקדו וביקש ממנו להצטרף כלוחם חמישי לטנק - אף שטנק מאויש בדרך כלל בארבעה לוחמים. נריה לא היסס לרגע.
חודשיים וחצי לאחר מכן, בט"ו בטבת תשפ"ד, במהלך קרב בשכונת דרג' תופאח שבעזה, הטנק שבו לחם הסתבך. "נריה התנדב לצאת החוצה כדי לטפל בתקלה", מספר האב. "המפקד שלו חיפה עליו, ואז צלף פגע בו. נריה נהרג במקום".
ישראל מבקש להזכיר גם את גבורתם של חבריו לצוות. "שני הלוחמים שהיו בטנק חילצו את נריה ואת המפקד שנפצע תחת אש, והצליחו להוציא את הטנק משדה הקרב. אנחנו מוקירים להם תודה גדולה".
לצד סיפור הגבורה, מבקשים בני המשפחה להנחיל גם את המורשת שהותיר אחריו.
"אנחנו לא רק מספרים על נריה", אומר האב. "אנחנו רוצים להעביר את המסר שלו. שלא יהיה מורה או הורה שיגיד לילד 'אתה לא יכול', ושלא יהיה ילד שיגיד לעצמו 'אני לא מסוגל'. נריה הוכיח שכל תקרת זכוכית אפשר לשבור אם עובדים קשה ולא מוותרים".
מאז נפילתו מקדישים בני המשפחה את חייהם להנצחתו. הם הקימו פינת טבע לזכרו סמוך ליישובם משואות יצחק, הכניסו ספר תורה לבית הכנסת המקומי, וכעת הם מגייסים תרומות להקמת בית הכנסת "משכן נריה", שצפוי להיפתח, לקראת ראש השנה.
לצד ההנצחה הם בוחרים גם להמשיך את החיים. "קצין הנפגעים אמר לנו שיש כמספר הנופלים כך גם מספר דרכי ההתמודדות", אומר ישראל. "כל משפחה מתמודדת אחרת, ואין דרך אחת נכונה. יש משפחות שקשה להן לצאת מהמיטה, ויש כאלה שמצליחות להמשיך. אנחנו משתדלים להמשיך לבנות ולעשות".
גלית מסכמת את דמותו של בנה במשפט אחד שמסביר אולי יותר מכול את הבחירות שעשה בחייו: "הוא היה יכול להישאר בדרום אמריקה, אבל הוא הרגיש שזו השליחות שלו להיות כאן. הוא פשוט היה חייב להגיע".
המשפחה והחברים מבקשים להנציח את זכרו בהקמת בית הכנסת "משכן נריה" או דרך Paybox