ד"ר עליזה בלוך אינה נכנסת לפוליטיקה כדי להצטרף לעוד מחנה או להוסיף עוד קול לוויכוח הישראלי. מבחינתה, השאלה הגדולה אינה מי ישב עם מי, אלא האם מדינת ישראל תצליח לעבור את אחת התקופות הרגישות ביותר בתולדותיה מבלי לקרוע את עצמה מבפנים.
בריאיון מיוחד באולפן ערוץ 7 היא מציגה תפיסת עולם שמבקשת להחזיר את המושגים "ממלכתיות", "אחריות" ו"שותפות" למרכז סדר היום, וקוראת דווקא לציבור הציוני־דתי להוביל את המשימה הלאומית של איחוי הקרעים בחברה הישראלית.
"אנחנו נמצאים באחת השעות הכי חשובות והכי קשות של מדינת ישראל", היא אומרת. "אחרי שבעה באוקטובר אסור לנו לחזור לימים שבהם שרפנו את הרחובות אחד נגד השני. כל מה שקורה עכשיו יילמד בספרי ההיסטוריה, ואף אחד מאיתנו לא יוכל לומר שלא ידע או שלא הבין את גודל הרגע".
בלוך חוזרת שוב ושוב אל הלקחים של תשעה באב ושל אירועי שבעה באוקטובר. לדבריה, החמאס הזכיר לישראלים אמת פשוטה שכמעט נשכחה. "המחבלים לא שאלו אם אתה גר בבארי, באופקים או בבית שמש. הם לא שאלו אם אתה דתי או חילוני, ימני או שמאלני. בשבילם יש עם ישראל אחד. אם האויב לא מבדיל בינינו - גם לנו אין את הפריווילגיה להמשיך להגדיר אחד את השני לפי מחנות".
אבל דווקא מתוך המקום הזה היא מפנה זרקור אל הציבור שממנו צמחה. מבחינתה, לציונות הדתית יש אחריות היסטורית מיוחדת דווקא עכשיו.
"אני לא מורדת בציונות הדתית - להפך", היא מדגישה. "אני ממשיכה בדיוק את הדרך שעליה גדלתי. הציונות הדתית תמיד ראתה את עצמה כגשר. כך חינכו אותנו הרבנים והמדריכים שלנו, לראות בכל אחד חלק מעם ישראל. זאת המשימה של הציונות הדתית היום: לא להתעסק בעצמה, אלא להתגייס למשימת החיבור. השעה גדולה מדי ואין לנו פריווילגיה לוותר על אף אחד".
לדבריה, ישראל שקועה כבר תקופה ארוכה במאבקים אינסופיים, עד כדי הזנחת הנושאים שעליהם דווקא יש הסכמה רחבה. "אנחנו עסוקים כל כך בלחדד את ההבדלים בינינו, עד שאין לנו זמן לעסוק במה שחשוב באמת - החינוך, הצפון, קריית שמונה, הבריאות, העתיד של הילדים שלנו. אלה נושאים שהם בקונצנזוס, אבל הם נדחקו הצידה כי הם לא מייצרים כותרות".
את כניסתה לזירה הציבורית היא אינה מציגה כמהלך פוליטי רגיל. מבחינתה, ישראל נמצאת במצב חירום חברתי. "אני לא נכנסת כי זה נוח או כי זה הזמן הנכון פוליטית. אני נכנסת כי אנחנו בשעת חירום לאומית. יש רגעים שבהם אי אפשר להישאר ביציע. כל אחד צריך לומר: הנה אני".
בלוך אינה מסתירה את ביקורתה כלפי הפוליטיקה הישראלית, שלדבריה הפכה למאבק הישרדות תמידי בין גושים. "כל ממשלה של 61 מנדטים עסוקה בעיקר בלשרוד. ככה אי אפשר לבצע רפורמות בחינוך, אי אפשר לגייס חרדים ואי אפשר לרפא את החברה הישראלית. בשם קדושת הגוש איבדנו הרבה מאוד ערכים אחרים".
גם את סוגיית גיוס החרדים היא מבקשת להוציא מהעימות הפוליטי ולהפוך לתהליך חברתי עמוק. היא קוראת להפסיק לנהל את הדיון מול העסקנים ולהתחיל לדבר עם הציבור עצמו, להשקיע במערכת החינוך החרדית ולחזק את אותם חרדים המבקשים להשתלב בשירות המדינה. "אני לא רוצה להפוך את הציבור החרדי לאויב. אני רוצה שהמדינה תיקח אחריות עליו, והוא ירגיש שהוא חלק ממנה".
אחד הנושאים הכואבים מבחינתה הוא מערכת החינוך. לדבריה, ישראל נהנית היום מפירות מערכת החינוך שלפני שלושה עשורים, אך אינה משקיעה מספיק בדור הבא. "כשאנחנו מתפעלים מהטייסים ומהיכולות הטכנולוגיות של מדינת ישראל, אלה הילדים שמערכת החינוך גידלה לפני שלושים שנה. השאלה היא מי יגדל את הדור הבא. אם לא נשקיע עכשיו באדם, לא יהיו לנו הטייסים של העתיד".
בלוך גם יוצאת נגד השיח התקשורתי והציבורי שמעמיק, לדבריה, את הקיטוב. "פעם התווכחנו על דעות. היום גם העובדות הפכו לנושא לוויכוח. כל אחד חי בתוך תיבת תהודה אחרת, עם מדינה אחרת ועם אמת אחרת. אם נצליח להתחיל מהמקום שבו כל אחד יכיר בכך שגם לצד השני יש לפחות חמישה אחוזי אמת - כבר עשינו צעד גדול".
על רקע מערכת הבחירות המתקרבת היא מבקשת להזכיר שגם ארץ ישראל אינה מסתכמת רק בוויכוחים על גבולות. היא מספרת על ביקוריה התכופים בקריית שמונה, ועל האכזבה שלה מכך שחזרת תושבי הצפון לבתיהם כמעט שלא זכתה לתשומת לב ציבורית. "אם לא תהיה קריית שמונה - לא תהיה חדרה. ארץ ישראל היא גם קריית שמונה, גם הגליל, גם יהודה ושומרון. אסור לנו לבחור רק חלקים מהסיפור".
לקראת סיום הריאיון בוחרת בלוך לסכם במסר של תקווה. היא מזכירה את מרים הנביאה, שלדבריה ידעה לקחת עמה תוף גם ברגעי אי־ודאות, משום שהאמינה שיהיה על מה לשיר. "אנחנו בשעה קשה, אבל אין לנו אפשרות לחכות שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו. אין לנו מדינה אחרת, אין לנו עם אחר, והמדינה הזאת תיראה בדיוק כמו מה שאנחנו נעשה ממנה".