לפעמים פוסט אחד בפייסבוק מצליח לחשוף את השבר העמוק בחברה הישראלית יותר מאלף סקרים. כך קרה גם לנעם לניר. ימים ספורים לאחר הפיגוע הקשה בשומרון הוא כתב כמה שורות שנולדו מתוך כאב, אבל מצאו אותו בלב סערה ציבורית. אלפי תגובות, אינספור ויכוחים, והרבה מאוד ביקורת.
אלא שלניר, יזם, איש עסקים ופילנתרופ המזוהה בשנים האחרונות עם תמיכה רחבת היקף בחיילי צה"ל ובחברה הישראלית, כלל לא ביקש להצית מחלוקת. מבחינתו, המטרה הייתה הפוכה לגמרי: להזכיר שבזמן שיהודים נרצחים, האויב האמיתי אינו נמצא בתוך החברה הישראלית.
"הדם פשוט רתח לי", הוא מספר בראיון לערוץ 7. "לא תכננתי לכתוב פוסט שיתפוצץ. כתבתי מתוך כאב".
לדבריו, מה שהטריד אותו יותר מכל לא היה הוויכוח הפוליטי עצמו, אלא המהירות שבה, לאחר כל פיגוע, מופנות האצבעות המאשימות כלפי המתיישבים או עצם ההתיישבות ביהודה ושומרון.
"נרצחו שני יהודים", הוא אומר. "ובמקום לעסוק ברוצחים ובטרור שמלווה אותנו מראשית הציונות, יש מי שמאשים את עצם הנוכחות היהודית בארץ ישראל. מבחינתי זו אותה תפיסה שמזינה גם את האנטישמיות החדשה בעולם".
לניר אינו מסתיר את כאבו מהשיח הציבורי שהלך והקצין בשנים האחרונות. בעיניו, החברה הישראלית מתקרבת שוב ושוב לנקודות מסוכנות שבהן היריב הפוליטי הופך לאויב.
כדי להסביר את תחושתו הוא חוזר כמעט שמונים שנה לאחור, אל ימי פרשת אלטלנה. משפחתו, הוא מזכיר, קשורה לאותו אירוע היסטורי דרך דודו, אליהו לנקין, שפיקד על האונייה. דווקא משום כך הוא בוחר לצטט את העיתונאי והסופר עזריאל קרליבך, שכתב אז כי השאלה מי צדק כבר אינה החשובה ביותר, אלא כיצד מונעים מצב שבו יהודים נלחמים ביהודים.
"המשפט שהכי מלווה אותי", אומר לניר, "הוא שאין ניצחון שמצדיק מלחמת אחים. בעד ניצחונות כאלה משלמים מחיר יקר מדי".
אלא שהמסר שלו אינו מופנה רק לצד אחד של המפה הפוליטית. להפך. הוא מבקש להזכיר שכל אחד מהשבטים המרכיבים את החברה הישראלית מחזיק חלק מהפסיפס הלאומי, ושבלעדיו המדינה פשוט לא תוכל להתקיים. "אם אנחנו לא נדע, קודם כול באינסטינקט, להרבות אהבה בישראל - לא יהיה לנו קיום", הוא אומר בנחרצות.
מבחינתו, אין כאן סיסמה אלא תפיסת עולם. "אי אפשר בלי הציבור הליברלי שמוביל את הכלכלה הישראלית. ואי אפשר בלי הציונות הדתית, שמתגייסת בהמוניה ונושאת בנטל הביטחון".
כדוגמה הוא מזכיר את שיעור הבוגרים ממכינת עלי המגיעים לפיקוד בצה"ל. "אתה פוגש את הצעירים האלה", הוא אומר, "ואתה רק רוצה לחבק אותם, להודות להם על השליחות ועל מסירות הנפש שלהם. בלי האנשים האלה לא הייתה לנו מדינה".
גם המציאות הביטחונית, לדבריו, צריכה ללמד את החברה הישראלית שיעור בסיסי. "ניסינו לצמצם גבולות, ובכל זאת טבחו בנו בעוטף עזה. אנשים שסייעו לפלסטינים נרצחו, והחטופים שחזרו סיפרו שלא פגשו אפילו גילוי אחד של חמלה. המציאות הזו מחייבת אותנו להתפכח".
למרות הטלטלות הפוליטיות, ההפגנות והוויכוחים הבלתי פוסקים, לניר מסרב להיכנע לפסימיות. הוא אינו יודע כיצד תיראה החברה הישראלית בעוד שנה או עשור, אבל בטוח בדרך שבה הוא עצמו מבקש ללכת.
"אני קם כל בוקר כמו יהודי מאמין", הוא אומר. "אני לא יודע אם אצליח תמיד. לפעמים אטעה, לפעמים אשגה, אבל אמשיך לנסות לתקן ולהרבות אהבה. אין לי תוחלת אחרת לחיים בארץ הזאת".
בסופו של דבר, נדמה שזהו גם המסר המרכזי שהוא מבקש להעביר: אפשר להתווכח על מדיניות, על פוליטיקה ועל גבולות, אבל אסור לאבד את האינסטינקט הבסיסי של אהבת ישראל.
כי בעיניו, לפני כל מחלוקת - יש עם אחד. ולפני כל ניצחון פוליטי - יש אחריות משותפת לשמור שלא נהפוך את הוויכוח הפנימי למלחמה על עצם קיומנו.