עד לפני כמה שנים יולי אוריה אילוז הייתה חלק מעולם הזוהר. כבר בגיל 15 צעדה על מסלולי הדוגמנות, שילבה קריירה נוצצת עם לימודי משפטים, התקדמה במהירות ונראתה כמו מי שכל היעדים כבר מונחים לפניה.
אבל דווקא כשהעתיד נראה מבטיח מתמיד, החיים עצרו בבת אחת.
בריאיון לד"ר חנה קטן היא חוזרת אל המסע שהוביל אותה מעולם האופנה, דרך מחלה אוטואימונית נדירה שכמעט שיתקה את גופה, ועד לחיים חדשים של אמונה, שליחות וחיזוק נשים ברחבי הארץ.
"בדיעבד אני מבינה שזה לא עולם שנערה צריכה להיות בו", היא אומרת על שנות הדוגמנות. "אז אהבתי את זה, חשבתי שזו הבחירה שלי, אבל היום אני מבינה שעולם הזוהר הוא לא עולם האמת".
אילוז אינה מתכחשת לעבר שלה. להפך. היא מספרת שהיופי והאופנה עדיין מלווים אותה גם כיום, דרך עמוד אינסטגרם שבו עשרות אלפי עוקבות, אך לדבריה הכול קיבל משמעות אחרת.
"היום אני משתמשת באותם כלים כדי להעביר אור. לא היופי השתנה, אלא המטרה שלו".
לדבריה, השינוי לא הגיע ברגע אחד. "הקב"ה לא מטלטל אדם ביום אחד", היא אומרת. "הוא שולח רמזים, שליחים והזדמנויות. אני פשוט לא ידעתי לראות אותם. הייתי עסוקה בלרדוף אחרי התואר הבא, ההצלחה הבאה והפסגה הבאה".
ואז הגיע הרגע ששינה הכול.
בשנה השנייה ללימודי המשפטים החלו כאבים עזים ברגליים. בתחילה היא הייתה משוכנעת שמדובר בעומס מאימונים אינטנסיביים, אך בתוך ימים ספורים איבדה בהדרגה את היכולת ללכת, ובהמשך גם להרים את ידיה.
"כל יום הגוף הפסיק לתפקד עוד קצת", היא משחזרת. "לא הצלחתי ללחוץ על דוושת הגז או הבלם, ואז הבנתי שאני חייבת להגיע לבית החולים".
האבחנה הייתה דרמטית: דרמטומיוזיטיס - מחלה אוטואימונית נדירה שבה מערכת החיסון תוקפת את השרירים ומפרקת אותם.
אלא שגם אחרי שהגיעה למיון הדרך עוד הייתה ארוכה. "כבר רצו לשחרר אותי הביתה כי חשבו שמדובר בווירוס", היא מספרת. "בסוף הייתה סטודנטית אחת שהתעקשה, חיברה את כל התסמינים והבינה שמדובר במשהו אחר. מבחינתי היא הייתה שליחה".
מכאן החל מסע של אשפוז, טיפולים אגרסיביים, סטרואידים ושיקום שנמשך כמעט שנה.
"לא הכרתי את עצמי", היא אומרת. "הסטרואידים שינו לי את הגוף, לא ישנתי, הגוף היה מותש. אבל דווקא שם התחיל גם השיקום הפנימי".
במבט לאחור היא משוכנעת שהמחלה לא באה רק כדי ללמד אותה להתמודד עם קושי.
"לקח לי זמן להבין שלא עברתי את כל זה רק כדי להיות חזקה יותר. עברתי את זה כדי שאוכל לעזור לאחרים".
מאז השתנו גם סדרי העדיפויות שלה. אחרי השבעה באוקטובר, כשפונתה מביתה בדרום, הגיעה במקרה למדרשה בירושלים, ושם, לדבריה, נפתח בפניה עולם חדש של תורה ואמונה.
"לא באתי מבית דתי", היא מספרת. "הייתה מסורת, אבל לא היה ידע. לאט־לאט הרגשתי שהלב נפתח".
כיום היא רואה בכל חשיפה ציבורית כלי לשליחות. מאות אלפי העוקבים ברשתות החברתיות, ההרצאות והמפגשים עם נשים אינם מבחינתה במה אישית, אלא הזדמנות להעניק תקווה.
"אני לא משתפת כדי שיסתכלו עליי", היא מסבירה. "אני משתפת כדי שאישה אחת, רק אחת, תקבל כוח. אם מישהי אחת התחזקה בזכות מה שעברתי - מבחינתי עשיתי את שלי".
לדבריה, דווקא בעידן שבו הרשתות החברתיות מציגות בעיקר חיים מושלמים, חשוב להראות גם את הרגעים הפחות נוצצים.
"כולם מעלים את החופשות, ההצלחות והזוגיות המושלמת. אבל החיים האמיתיים הם גם כישלונות, פרידות, מבחנים שלא עוברים ותקופות קשות. שם נמצאת הצמיחה".
גם היום היא עדיין מגדירה את עצמה כמי שנמצאת בעיצומו של מסע. לצד פעילותה ברשתות היא ממשיכה לחפש את הדרך המדויקת שבה תוכל להשפיע על נשים נוספות.
"אני עדיין מחפשת את השליחות שלי", היא מסכמת. "אבל דבר אחד כבר ברור לי - כל מה שעברתי לא היה במקרה. אם אצליח להעביר מעט מהתקווה שקיבלתי לאדם אחר, כנראה שלשם בדיוק הייתי צריכה להגיע".