למה הזמרים שותקים?

בעולם מוזיקלי שבו לא מעט אמנים בוחרים להצטרף למקהלת ההאשמות נגד ישראל, קולו של בוי ג'ורג' נשמע אחרת.

כוכב הפופ הבריטי, מהשמות הגדולים של שנות השמונים וסולן להקת "Culture Club", פרסם בימים האחרונים את השיר "We'll Dance Again" ("עוד נרקוד") - יצירה יוצאת דופן שמביעה הזדהות עם העם היהודי, מזכירה את זוועות 7 באוקטובר ומותחת ביקורת על אמנים שלדבריו אימצו את הנרטיב המאשים את ישראל.

מי שהתרגש במיוחד מהמהלך הוא המוזיקאי והסטיריקן נתן סלומון, שמספר כי הערכתו לבוי ג'ורג' מלווה אותו כבר עשרות שנים. בראיון לערוץ 7 הוא נזכר בימי הזוהר של "Culture Club" ומזכיר כי כבר אז זיהה אצל הזמר הבריטי יחס חם לישראל, בין היתר כאשר הופצו חולצות של הלהקה עם הכיתוב "מועדון תרבות" בעברית.

אבל בעיני סלומון, לא המוזיקה היא שעומדת במרכז הפעם - אלא עצם הבחירה להשמיע קול שונה. "אני לא רוצה לשפוט את השיר מבחינה מוזיקלית", הוא אומר. "הדבר החשוב כאן הוא המסר. זה שיר מחאה שנכתב מתוך עמדה מוסרית".

אחד המשפטים שתפס את תשומת לבו הוא דווקא השורה שבה שר בוי ג'ורג': "אני לא מרגיש אמיץ, אני רק צריך להתנהג כמו בן אדם". סלומון חולק עליו. "דווקא כן צריך אומץ. היום, באנגליה או בארצות הברית, להיות אמן שמרני או פרו־ישראלי דורש הרבה מאוד אומץ".

לדבריו, המציאות בתעשיית המוזיקה הפכה את התמיכה בישראל לעמדה שעלולה לגבות מחיר אישי ומקצועי. "להיות אמן שמאלני זה הדבר הכי קל. אף אחד לא יחרים אותך, להפך. אבל מי שמזוהה עם ישראל או עם עמדות שמרניות יודע שהוא עלול לשלם על כך מחיר".

סלומון סבור כי השינוי שעבר על עולם התרבות עמוק הרבה יותר ממחלוקת פוליטית. "בשנות השישים והשבעים השמאל ייצג מאבק נגד מלחמות ובעד זכויות אדם. היום חלק גדול מהשמאל הפרוגרסיבי הפך לאנטי־ציוני, אנטי־ישראלי ולעיתים גם אנטישמי. זו כבר לא רק מחאה - זו אג'נדה".

לדבריו, השפעת הרשתות החברתיות, לצד קמפיינים בינלאומיים שמובילים לדבריו גורמים עוינים, יוצרת מציאות שבה אמנים רבים מאמצים מסרים נגד ישראל מבלי להכיר את ההיסטוריה של הסכסוך.

בהקשר הזה הוא מזכיר את רוג'ר ווטרס, מהמבקרים החריפים ביותר של ישראל בעולם המוזיקה. "יש אמנים שפשוט הולכים אחרי האופנה. אין להם ידע אמיתי על המזרח התיכון, אבל הם מצטרפים לקמפיין. מבחינתי, אנטי־ציונות היא אנטישמיות לכל דבר".

גם מבחינה אמנותית מזהה סלומון הבדל בין השיר החדש של בוי ג'ורג' לבין שירי מחאה קלאסיים. "הוא לא מסתתר מאחורי מטאפורות. המסר שלו ישיר לחלוטין, אבל במקרה הזה זה בדיוק מה שנדרש".

כדוגמה הוא מזכיר את שירו של בוב דילן, "Neighborhood Bully", שאותו הוא מגדיר "אחד השירים הציוניים ביותר שנכתבו", אך כזה שעושה שימוש בדימויים וברמזים. "אצל בוי ג'ורג' הכול נאמר באופן גלוי. הוא לא מתחבא מאחורי אלגוריות. אם היה לי כובע - הייתי מסיר אותו בפניו".

למרות ההתלהבות, סלומון אינו בטוח שהמהלך יסחוף אחריו אמנים בינלאומיים נוספים. "הלוואי שכן, אבל ההשפעה של בוי ג'ורג' כבר אינה כפי שהייתה בשנות השמונים. אם אמן צעיר ובולט היה עושה דבר כזה היום, האפקט היה גדול הרבה יותר".

את הביקורת החריפה ביותר הוא מפנה דווקא פנימה, אל תעשיית המוזיקה בישראל. "למה זמרים ישראלים לא אומרים את הדברים בקול? למה הם מפחדים להביע תמיכה ברורה בישראל? כשאמנים ישראלים מאשימים את המדינה ברצח עם, מה הפלא שאמנים בעולם מאמצים את אותו נרטיב?"

לדבריו, השתיקה של רבים מהאמנים נובעת מחשש מתגובת התקשורת והברנז'ה. "אני מאמין שיש לא מעט אמנים שחושבים אחרת, אבל פשוט חוששים לדבר".

השיר של בוי ג'ורג' אינו מותיר מקום לספק באשר לעמדתו. הוא מתייחס ישירות לטבח 7 באוקטובר, מזכיר את הנרצחים במסיבת הנובה, דוחה את ההאשמות נגד ישראל וקובע: "אתם אומרים רצח עם, אני אומר מלחמה... ואם אתם מבולבלים - אני עומד לצד היהודים".

עבור סלומון, דווקא בתקופה שבה אמנים רבים בוחרים לשתוק - או להצטרף לביקורת על ישראל - עצם השמעת קול אחר היא המסר החשוב ביותר. "תמיד טוב לשמוע קול כזה", הוא מסכם. "הלוואי שנשמע עוד אמנים שמוכנים לומר את הדברים בלי פחד".