החלטת בג"ץ לעכב את הליך בחירת מבקר המדינה החדש היא דוגמה קלאסית לבעיה המבנית של מערכת הממשל שלנו.
השופטים, שפועלים מתוך גישה משפטית טהרנית ומנותקת, קיבלו החלטה שמתעלמת לחלוטין מהמציאות הפוליטית בשטח. הם בטוחים שהם שומרים על טוהר המינוי, אך בפועל הם סובלים מראייה קצרנית ומעניקים לפוליטיקאים כלי נשק חדש ומסוכן לסיבוב הבא.
האזהרה של בכיר בקואליציה, לפיה התקדים הזה ינוצל בעתיד כדי לפסול באופן שיטתי כל מועמד שהאופוזיציה תציע, היא לא רק איום פוליטי - היא תיאור מדויק של חוקי המשחק אצלנו. כל פסיקה או כלי שלטוני הופכים מיד לנשק במלחמת השמדה הדדית שבה השרידות הפוליטית היא חזות הכל. במקום מוסד ביקורת ממלכתי, קיבלנו עוד זירה של "המנצח לוקח הכל" שמובילה לשיתוק ולחוסר אמון ציבורי.
במקום להיגרר לקרבות הללו, כדאי לשאול שאלה יסודית: האם נכון להפקיד את אחד ממוסדות הביקורת החשובים במדינה בידי אדם אחד בלבד?
אני מציע פתרון מבני אחר: במקום מבקר מדינה יחיד, נכון להקים מוסד שבראשו יעמדו מבקר המדינה ושני משנים. שלושתם ייבחרו על ידי הכנסת באותה מערכת בחירות ויהוו הנהגה משותפת (טריומווירט). מבקר המדינה יהיה המועמד שקיבל את מירב הקולות, ושני המועמדים הבאים יכהנו כמשניו. כל החלטה חשובה תידון על ידי שלושתם: כשיש הסכמה - ההחלטה ברורה; כשיש מחלוקת - דעת הרוב קובעת; ובמקרה שבו כל אחד מחזיק בעמדה שונה, תכריע עמדתו של המבקר, כמי שזכה לאמון הרחב ביותר.
כדי לבחור אותם בצורה הוגנת, אני מציע שיטת ספירה מדורגת שפיתחתי, המבוססת על שקלול העדפות פשוט: כל חבר כנסת מדרג בטופס עד שלושה שמות. השם הראשון זוכה ב-3 נקודות, השני ב-2 והשלישי בנקודה אחת.
סף הבחירה הנדרש כדי להיבחר מבוסס על נוסחה קבועה, שבכנסת של 120 חברים מעמידה את הרף על 91 נקודות. הספירה מתבצעת בשלבים: קודם כל בודקים את השורה הראשונה (ההעדפה הראשונה של הח"כים). אם מועמד חצה את רף 91 הנקודות - הוא נבחר. אם אף מועמד לא הגיע לרף בשלב זה, עוברים לשורה השנייה ומוסיפים את נקודות ההעדפה השנייה לסך הכל המצטבר, ובודקים שוב מי חוצה את קו 91 הנקודות.
היתרון הגדול של השיטה הוא שהיא מביאה לתוצאות מאוזנות ומאלצת את המערכת להסכים על דמויות שיכולות לזכות באמון של יותר ממחנה אחד, במקום עסקאות פוליטיות אפלות. את אותו העיקרון בדיוק ניתן ליישם גם במוסדות ממלכתיים נוספים, כמו בחירת חמישה עשר שופטי בית המשפט העליון.
הכנסת שלנו מורכבת מדעות מגוונות, ואין סיבה שבעלי התפקידים הלאומיים לא ישקפו את הגיוון הזה בצורה טבעית - ללא מכסות כפויות, אלא באמצעות שיטה מובנית וצודקת. הבעיה היא לא האנשים, אלא כללי המשחק השבורים שלנו.
יצחק זיוון הוא מחבר הספר "כן אדוני הנשיא"