המושג "צדק מעברי" אינו מוכר לרוב הציבור הישראלי. בעברית משמעותו מעבר מעבדות לחירות: זהו הרגע שבו חברה מפסיקה להשלים עם סדר ישן, כוחני ומדכא, חושפת את עוולותיו, מפרקת את מנגנוני השליטה שלו ומשיבה את הכוח למי שנשלל מהם על ידי בניית מערכת חדשה וצודקת יותר.
בשיח הפרוגרסיבי, צדק מעברי כולל גם תביעה לבוא חשבון עם המדכאים. אין שום סיבה להשאיר את המושג בידי השמאל. גם הציבור הלאומי זכאי לצדק מעברי משלו: מעבר משלטון משפטנים בלתי נבחרים לדמוקרטיה שבה העם, הכנסת והממשלה שבחר קובעים את דרכה של המדינה.
הרפורמה המשפטית איננה מתקפה על הדמוקרטיה. היא ניסיון מאוחר אך חיוני להשיב לישראל את מה שנלקח ממנה בהדרגה: ממשלה המסוגלת למשול, כנסת המסוגלת לחוקק וציבור שבחירתו אינה כפופה לאישורם של שופטים, יועצים ופקידים שמעולם לא עמדו לבחירה.
יש להפסיק להתנצל. דמוקרטיה איננה שלטון השופטים הגאונים, הפקידים הנאורים או המומחים היודעים כביכול טוב מן האזרחים מה ראוי להם. דמוקרטיה היא שלטון העם במסגרת חוק, עם מערכת משפט חזקה אך מרוסנת. הרפורמה אינה סוף הדמוקרטיה; היא ההזדמנות להציל אותה מהפיכה שקטה שהפכה את רצון הבוחר להמלצה בלבד, וגם זה בקושי.
במשך שנים הרחיב בית המשפט העליון את סמכויותיו ללא הסמכה מפורשת מן הציבור. עילות עמומות, ובראשן עילת הסבירות, אפשרו לשופטים לאכוף את שיקול דעתם על שיקול דעתם של נציגי ציבור שנבחרו כחוק. כאשר הכנסת ביקשה לצמצם את השימוש בעילה הזו, ביטל בג"ץ לראשונה תיקון לחוק יסוד. בכך קבע למעשה כי גם "הרשות המכוננת" כלשונו כפופה למילה האחרונה של בית המשפט.
זוהי איננה ביקורת שיפוטית רגילה. זוהי עליונות של מוסד בלתי נבחר על פני הכנסת. מערכת שאין מעליה שום בלם הפכה את עצמה למחוקקת, למבצעת ולפוסקת בעת ובעונה אחת.
עוולה נוספת נחשפה סביב סוגיית הנבצרות. עצם האפשרות שפרשנות משפטית תוכל להרחיק ראש ממשלה נבחר מתפקידו הפכה את המערכת המשפטית לשחקן פוליטי בעל כוח עצום. חוק הנבצרות ביקש לקבוע אמת דמוקרטית בסיסית: ראש ממשלה מודח בהתאם לחוק ברור ולהליך ציבורי, לא באמצעות תרגיל משפטי או פרשנות יצירתית.
גם מוסד הייעוץ המשפטי יצא מזמן מגבולות תפקידו. יועצים שאמורים לייעץ הפכו למפקחים; חוות דעת הפכו לפקודות; והממשלה מתקשה לעיתים לקבל ייצוג עצמאי אפילו כאשר היועצת המשפטית מתנגדת לעמדתה. כך נוצרה רשות שלטונית רביעית, בלתי נבחרת, שאינה נושאת באחריות ציבורית ואינה ניתנת להחלפה בקלפי.
שיטת מינוי השופטים היא ביטוי נוסף לאותו עיוות. שופטים משתתפים בבחירת ממשיכיהם, והמערכת המשפטית משכפלת את עצמה מבחינה חברתית, רעיונית ומקצועית. אין זו עצמאות שיפוטית; זהו מועדון סגור. הכנסת נבחרי ציבור לתהליך המינוי איננה פוליטיזציה פסולה, אלא דמוקרטיזציה הכרחית.
בארבע השנים האחרונות החריפה גם תחושת האכיפה הבררנית. חסימות כבישים, שיבוש החיים הציבוריים והפרות סדר מצד מתנגדי הממשלה זכו לא פעם ליחס סלחני. לעומת זאת, פעילי ימין ומפגינים מן המחנה הלאומי נתקלו לא אחת ביד קשה ואלימה. שלטון חוק הנאכף לפי זהות המפגין ולפי אהדת הממסד למטרתו חדל להיות שלטון חוק והופך למכשיר פוליטי.
הרפורמה המשפטית איננה עוד תיקון טכני ואיננה ויכוח מנומס בין משפטנים. היא מאבק לשחרור דמוקרטי. היא מהלך לפירוק משטר של חסינות, התנשאות וכוח ללא אחריות, ולהחזיר לעם את מה שנלקח ממנו בהדרגה: ממשלה המסוגלת למשול, כנסת המסוגלת לחוקק ואזרחים שקולם בקלפי אינו מבוטל בידי אליטה הסבורה שהיא מוסרית, חכמה ונאורה מהם.
הכותב הוא מומחה למערכות מורכבות מסתגלות, חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי