מנהיגות בעת משבר נמדדת ביכולת לנווט בין עקרונות אידיאולוגיים לבין אילוצים פוליטיים, תקשורתיים ובינלאומיים כבדי משקל.
ניתוח הגישות השונות בקבינט המלחמה, מפרישה וויתור על אחריות, דרך היגררות אחר דעת הקהל, ועד שילוב של נחישות אידיאולוגית עם תמרון וירטואוזי, מציג מודל מרתק לניהול מערכה לאומית.
המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר 2023, כאשר מחבלי חמאס פרצו לישראל, רצחו כ-1,200 בני אדם וחטפו 251 נוספים, לא הייתה רק מבחן צבאי. היא הייתה, במידה לא פחותה, מבחן מנהיגות. שנתיים שבהן פעל קבינט המלחמה בסביבה רועשת ולוחצת מכל עבר חשפו ארבע גישות שונות להתמודדות עם הדילמה הקשה מנשוא: כיצד משחררים חטופים בלי לשלם מחיר שיבטיח את סבב הטבח הבא. במבט לאחור, לאחר שהושג הסכם שהחזיר את כל החטופים החיים ואת רוב גופות הנרצחים, אפשר כבר לבחון איזו מן הגישות עמדה במבחן המציאות. הדיון שלהלן אינו עוסק במלחמה בכללותה, אלא רק בזירת עזה.
קברניטי המלחמה לא פעלו בחלל ריק. מטה משפחות החטופים, שהחל כמסגרת תמיכה, הפך בהדרגה לגורם לחץ פוליטי רב עוצמה, שהוביל הפגנות המוניות וקרא להתפטרות הממשלה תוך שימוש חוזר ונשנה בכינויי גנאי כלפי חבריה, עד כדי "בוגדים" ו"רוצחים". לא אחת נטען כי גורמים במפקדת השבויים והנעדרים, בראשות האלוף ניצן אלון, הדליפו מידע לתקשורת וגם מישיבות הקבינט באופן מכוון, כדי להגביר את הלחץ על מקבלי ההחלטות לקבל עסקאות חלקיות. התקשורת, מצדה, פעלה כשחקן מרכזי בעיצוב דעת הקהל, הציגה כל עיכוב בעסקה ככישלון ממשלתי והזינה את המחאה ברחוב. מעל כל אלה ריחף הממשל האמריקאי, תחילה זה של ג'ו ביידן ולאחר מכן זה של דונלד טראמפ ושליחיו, שהפעיל לחץ דיפלומטי כבד להשגת הסדר.
בתוך הסערה הזו נדרשו ארבעה גורמים מרכזיים בקבינט לגבש עמדה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, בני גנץ וגדי איזנקוט, כאשר האחרון היה הדומיננטי מביניהם, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. לכל אחד מהם הייתה דרך שונה להתמודד עם אותם לחצים בדיוק.
איתמר בן גביר בחר בדרך העקבית ביותר: התנגדות גורפת לכל עסקה שכללה שחרור מחבלים, עד כדי פרישה בפועל מהממשלה בינואר 2025 עם אישור עסקת החטופים השנייה. הוא שב לממשלה עם חידוש הלחימה. יש בכך עקביות אידיאולוגית, אולם בפועל מי שיוצא מהממשלה בכל פעם שההגה מסתובב לכיוון שאינו נראה לו, גם אם הוא שב אליה בהמשך, מסיר מעליו ברגעים הקריטיים את האחריות לניהול הספינה.
בקצה הנגדי ניצבו בני גנץ וגדי איזנקוט, כאשר איזנקוט היה הדומיננטי מביניהם. השניים פעלו בקבינט במידה רבה כמשקפי הלחץ הציבורי והתקשורתי. הם דרשו להיענות לתביעות הממשל האמריקאי ולדרישות מטה החטופים ולקבל עסקאות חלקיות, גם כאשר אלה חייבו נסיגת צה"ל לעבר גבול הרצועה, ובפועל עצירת המלחמה. כאשר עמדתם לא התקבלה, הם לא עמדו בלחץ הכבד שהופעל עליהם מצד השמאל הפוליטי והתקשורת, ופרשו מהממשלה ומקבינט המלחמה. גם כאן יש עקביות מסוימת, אך זו עקביות של היגררות אחר דעת הקהל הרגעית ולא של עמידה על עיקרון לאורך זמן.
בין שני הקטבים גיבש בצלאל סמוטריץ' קו שונה במהותו: עמידה תקיפה על עמדה אידיאולוגית ברורה של סירוב לתכתיבי כניעה, בין אם הגיעו מהשמאל הפוליטי, מהממשל האמריקאי או משותפים אחרים בקבינט, לצד פרגמטיות זהירה שנמנעה משבירת כלים. סמוטריץ' לא נטש את הממשלה כאשר עמדתו לא התקבלה במלואה, ולא ויתר על הקו האידיאולוגי כדי לרצות את דעת הקהל, גם כאשר נשמעו קולות מחלישים בקרב תומכיו, למרות הפגיעה האלקטורלית. זהו שילוב נדיר בין נאמנות לעיקרון לבין נכונות לפעול מתוך המערכת ולא מחוצה לה.
מעל כל אלה ניצבה יכולתו של בנימין נתניהו לנווט את הספינה באוקיינוס הגועש. כבר בשלב מוקדם של המלחמה הצהיר על שאיפה ל"ניצחון מוחלט", והמשיך לחתור לעבר יעדיו תחת אילוצים כבדים, פנימיים וחיצוניים, מבלי להיכנע להם. את המחיר האישי הכבד ביותר שילם ב-21 בנובמבר 2024, כאשר בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) הוציא נגדו ונגד יואב גלנט צווי מעצר בגין חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, צעד חסר תקדים נגד ראש ממשלה מכהן של מדינה דמוקרטית. נתניהו המשיך לפעול תחת ביקורת והכפשות מבית ומחוץ, ולמרות המחיר הפוליטי הכבד הוביל את ישראל למצב הקרוב ביותר להשגת יעדי המלחמה.
מעבר להישג המדיני של השבת החטופים, הניבה המלחמה גם הישגים מוחשיים בשטח. בתוך כשלושה שבועות של המבצע ברפיח, במאי 2024, השיג צה"ל שליטה מבצעית מלאה בציר פילדלפי לכל אורכו, הציר המהווה את גבול מצרים-רצועת עזה, שדרכו הוברחו במשך שנים אמצעי לחימה לחמאס. למרות הזלזול בשמאל ובחלק מהתקשורת בהצגתו כ"סלע קיומנו", נסגר בכך "הסוגר הדרומי" של הרצועה.
במקביל לפריצה הקרקעית חוסלו בזה אחר זה בכירי הזרוע הצבאית והמדינית של חמאס: מרואן עיסא, מוחמד דף, איסמאעיל הנייה בטהראן, יחיא סינוואר ולבסוף גם אחיו מוחמד. כיום ישראל באה חשבון עם משתתפי טבח השבעה באוקטובר ומחסלת אותם באופן שיטתי.
לצד ההישגים הצבאיים חל שינוי מהותי גם בעורף הישראלי. קווי החזית הורחקו מיישובי עוטף עזה במידה המאפשרת כיום שיבה משמעותית של תושבים לבתיהם, למעלה מ-90%, והממשלה אימצה יעד רשמי להכפלת אוכלוסיית האזור בתוך עשור, היפוך חד מהמציאות שלאחר השבעה באוקטובר.
בסופו של דבר, המתווה שהוביל בפועל את החלטות הקבינט היה הקרוב ביותר לזה שגיבש סמוטריץ': לא כניעה מיידית ללחצים, אך גם לא ניתוק מהמערכת. לאחר שנתיים של לחימה ומשא ומתן, ולאחר סבבי ביניים והפסקות אש זמניות, הציג הנשיא טראמפ, לצד נתניהו, ב-29 בספטמבר את "תוכנית 20 הנקודות" לסיום המלחמה. כל החטופים החיים שוחררו, ובהדרגה הושבו גם גופותיהם של החטופים שנרצחו.
המחיר הטריטוריאלי, בניגוד לטענות האופוזיציה והתקשורת, היה מתון יחסית. צה"ל שמר על שליטה ביטחונית בכ-53% משטח רצועת עזה, רחוק מאוד מהנסיגה המלאה שדרשו חלק מהשותפים בקבינט ומהממשל האמריקאי. ישראל לא רק שלא נכנעה לדרישה לסגת לגבולות הקו הירוק, אלא שמרה על חופש פעולה, ובאופן הדרגתי הרחיבה את אחיזתה בשטח הרצועה וכיום מחזיקה בכ-70% ממנה. הקבינט אף הנחה להרוס באופן מוחלט את הבתים בשטח הנתון לשליטה צה"לית. חמאס אמנם טרם חוסל, אך יכולותיו הצבאיות כמעט שאינן מאיימות עוד על ישראל, והוא לא העז להתערב במבצעי "חיצי הלבנון", "עם כלביא" ו"בשאגת הארי".
כאשר בוחנים היום, במבט לאחור, את ארבע הגישות שהתמודדו זו עם זו בקבינט המלחמה, קשה להתעלם מהמסקנה המרכזית: לא הנוקשות ההצהרתית, שאינה מוכנה להתפשר, היא שניצחה, וגם לא הכניעה ללחץ הרגעי של דעת הקהל והתקשורת. מה שהכריע היה השילוב בין עמידה איתנה על קו אידיאולוגי לבין נכונות לתמרן בתוך המערכת מבלי לשבור אותה, שילוב שבא לידי ביטוי הן אצל סמוטריץ' והן, ברמת המכלול, אצל נתניהו עצמו, אשר שילם על כך מחיר אישי כבד. זהו, אולי, השיעור המרכזי שמלחמת "חרבות ברזל" מציעה לכל מי שעתיד לעמוד בראש ספינה מיטלטלת: מנהיגות אינה נמדדת רק בעקביות הצהרתית, אלא ביכולת לשמור על העקרונות תוך כדי תנועה. זהו לקח חשוב לכל מי שעומד לבחור בקלפי.