יש אנשים שבוחרים מקום מגורים לפי מקום העבודה, ויש מי שבוחרים לפי מה שהלב מבקש. עבור נחמה אורבך, הבחירה בבית שאן ולאחר מכן בשליחות בנוף הגליל לא הייתה רק החלטה אישית, אלא דרך חיים שמחברת בין אהבת הארץ, עשייה קהילתית ואמונה עמוקה בייעודה של מדינת ישראל.
בריאיון באולפן ערוץ 7 עם ד"ר חנה קטן מספרת אורבך כיצד דווקא מתוך חלום ישן הפכה בית שאן לבית. לאחר שהכירה את בעלה איתן והשניים התגוררו בירושלים, היא לא ויתרה על החלום שנולד עוד בתקופת שירותה בעיר. "אני אמרתי לחברות שלי, אני אחזור לגור פה. את הילדים שלי אגדל בבית שאן", היא מספרת, ומוסיפה כי גם אחרי שנים רבות החלום נשאר חי - עד שהתגשם.
לדבריה, המעבר הפך במהירות להחלטה שהרגישה נכונה עבור כל בני המשפחה. "בית שאן זה המקום".
מתוך אותה תחושת שליחות קמה גם מדרשת "נטע", שאותה הובילה במשך שנים. אורבך מספרת כי בתחילה כלל לא הייתה בטוחה שתקבל על עצמה את האתגר, אך בעלה עודד אותה לא לחשוש. "יש לך מתנה פה על השולחן, את זורקת אותה לפח?", הוא אמר לה.
המדרשה הפכה עבורה לבית נוסף. היא מתארת שנים של ליווי תלמידות, שבתות, טיולים ושיחות אישיות, ומסבירה כי גם לאחר שבחרה להעביר את ניהול המדרשה הלאה, היא ממשיכה ללמד בה משום ש"מדרשה אי אפשר באמת לעזוב".
בשנים האחרונות קיבלה על עצמה שליחות חדשה כמנהלת הקהילה הציונית־דתית והגרעין התורני בנוף הגליל. מבחינתה, מדובר במשימה לאומית מהמעלה הראשונה.
אורבך מזכירה כי נוף הגליל הוקמה כעיר מחוז שנועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בגליל. לדבריה, בשנים האחרונות המציאות הפכה מורכבת יותר, אך דווקא מתוך האתגר צמחה שותפות נדירה בין קהילות שונות.
"כל ישראל אחים". כך היא מתארת את שיתוף הפעולה בין הציבור הציוני־דתי, החרדי, חב"ד וקבוצות נוספות בעיר. לדבריה, כולם יושבים סביב אותו שולחן ושואלים שאלה אחת: "מה עוד אפשר להוסיף".
השיחה מקבלת גם ממד אישי וכואב כאשר אורבך מספרת על אחיינה, צביקה קפלן ז"ל, שנפל במלחמה, ועל בעלה איתן, שנהרג במהלך המלחמה לאחר שהתנדב לשירות ביטחוני. היא מתארת כיצד האמונה העניקה לה ולמשפחתה כוח להמשיך גם ברגעים הקשים ביותר.
"דרכו של הקדוש ברוך הוא היא לפעמים לתת לנו מתנות שאנחנו באמת לא רוצים לקבל", היא אומרת. לדבריה, המלחמה טלטלה תפיסות ישנות והבהירה עד כמה החוסן הלאומי תלוי בערבות הדדית, בהתיישבות ובנכונות של כל אחד לתרום את חלקו.
לקראת סיום היא מבקשת להעביר מסר של אחריות לאומית. "אי אפשר לשבת בצד ולהסתכל", היא אומרת. "כל אחד צריך לעשות חשבון נפש איפה הוא יכול לתרום. מי שיכול לעבור לגליל - שיבוא. מי שלא יכול, שיעשה יותר במקום שבו הוא חי".
לדבריה, נסיעה אחת ממעלות לנוף הגליל המחישה לה עד כמה המשימה עדיין גדולה. "אנחנו חייבים אחרת. אם לא יהיה גליל - לא יהיה נגב", היא אומרת, ומוסיפה כי כל אחד יכול לקחת חלק בחיזוק החברה וההתיישבות.
את הריאיון היא מסיימת בתקווה לעתיד. "אנחנו ניפגש להרים כוסית כשהגליל יהיה רוב יהודי, יפרח ויצמח, ונהיה חלק ממוסרי הנפש האלה".