במשך 29 שנים בלבד הספיק עידו זולדן הי"ד לחיות חיים שרבים אינם מספיקים לחיות גם בכפול מכך. הוא היה לוחם ומפקד בגולני, תלמיד חכם, מדריך נערים, בונה את ארץ ישראל בידיו, ממובילי המאבק על חומש, בעל מסור ואב לשני ילדים.
לפני 19 שנים, בדרכו הביתה מלימוד תורה, נרצחו כל החלומות הללו בארבע יריות שנורו לעברו בידי שלושה שוטרים פלסטינים סמוך לכפר פונדוק. אבל מבחינת אמו, מרים, הסיפור של בנה אינו סיפור על מוות, אלא על חיים שהותירו חותם עמוק.
רק לאחרונה קיבלה המשפחה תחושת צדק חלקית, כאשר השב"כ לכד את המחבל השלישי שהיה מעורב ברצח. לדבריה, בעוד שני המחבלים נתפסו כבר בליל הפיגוע, המחבל השלישי הסגיר את עצמו למשטרה הפלסטינית, שם שהה במשך שנים ארוכות עד שבישראל התקבל מידע כי הוא עומד להשתחרר. "השב"כ הצליח ללכוד אותו ממש ברגע האחרון, כשהוא כבר עמד לצאת לחופשי. אני מתפללת שיקבל את העונש הראוי לו".
כשמרים מתבקשת לספר על בנה, היא אינה מתחילה בגבורתו הצבאית אלא בילדותו. "הוא היה ילד רגיל לחלוטין, שובב גדול, אבל כבר מגיל צעיר היה ברור שיש בו משהו מיוחד. האמת הייתה טבועה בו. הוא פשוט לא ידע לחיות אחרת". לדבריה, עוד בהיותו ילד היה מסרב לקנות תוצרת מהערים הפלסטיניות. "הוא היה אומר לנו: 'היום אנחנו מפרנסים אותם, אבל זה יחזור אלינו כבומרנג'. זו לא הייתה סיסמה. זו הייתה תפיסת חיים".
הרוח הזאת ליוותה אותו גם בבני עקיבא. בעוד אחרים בחרו בהדרכה נוחה, עידו ביקש דווקא להדריך את ילדי העולים מאתיופיה באתר הקרוואנים בבארותיים. כמעט כל שבת היה נוסע אליהם, מוותר על הבית ועל משפחתו. הוא לא הסתפק בפעולות בסניף, אלא עבר בין בתי החניכים, ישב איתם, למד איתם ועודד אותם לחלום רחוק יותר. כשגילה שלא יוכלו להתקבל לישיבה תיכונית רגילה, יצא למאבק מול משרד החינוך עד שהצליח להביא לפתיחת כיתה עבורם. גם את פרס הנשיא שקיבל על פעילותו לא ניצל לעצמו. "הוא לקח את כל הכסף והוציא את הילדים לטיול. לעצמו הוא אף פעם לא רצה כלום".
לאחר שנים של לימוד תורה בישיבת בית אל סברו הוריו כי יקדיש את חייו לעולם התורה. ואז, יום אחד, הודיע להם בפשטות כי החליט להתגייס לשירות קרבי מלא. הוא הגיע לגולני, יצא לקורס קצינים והפך עד מהרה לדמות מרכזית ביחידה. חבריו סיפרו למשפחה רק לאחר נפילתו כי היה אחד המנווטים הטובים ביותר, לוחם מצטיין ואדם שסחף אחריו אחרים דווקא בזכות הצניעות והשקט שלו. "כמה מהחברים שלו חזרו בתשובה רק מלראות איך הוא חי. הוא לא הטיף לאיש, הוא פשוט היה דוגמה".
אחד הסיפורים המרגשים ביותר שמספרת מרים התרחש ערב הכניסה לג'נין במבצע "חומת מגן". הלוחמים ישבו באוטובוס, דרוכים וחוששים מפני הקרב הקשה שעמד לפניהם. עידו קם ממקומו, ניגש אל קדמת האוטובוס, סיפר לחבריו על שמשון הגיבור ולימד אותם לשיר את "זכרני נא". לדבריה, אותו שיר הפך לימים לאחד השירים המזוהים ביותר עם לוחמי גולני, וממשיך ללוות לוחמים גם כיום.
לאחר שחרורו בחר עידו להגשים חלום נוסף. "אני רוצה לבנות את ארץ ישראל בידיים", אמר לאביו, קבלן בניין. אלא שהוא הציב תנאי אחד: עבודה עברית בלבד. אביו התקשה להאמין שאפשר להחזיק חברת בנייה ללא עובדים ערבים, אך עידו לא ויתר. הוא מצא פועלים יהודים מכל רחבי השומרון, גייס רצפים, בנאים, טייחים ושרברבים, והפך את החברה לעסק שהתבסס כולו על עבודה עברית. "הוא היה הבן של בעל הבית, אבל התעקש להיות פועל פשוט כמו כולם. זה היה האופי שלו".
אהבת הארץ הובילה אותו גם לחומש. הוא ורעייתו תהילה היו בין המשפחות הראשונות שעלו להתיישב במקום, ולאחר מכן עמדו בחזית המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. גם לאחר הגירוש המשיך עידו להשתתף בשמירות ובפעילות למען החזרה ליישוב. "כשחזרנו עכשיו לחומש, הרגשתי שהחלום הגדול שלו מתגשם. הוא לא זכה לראות את זה, אבל עם ישראל זכה".
בליל הפיגוע חזר עידו מלימוד חברותא בקרני שומרון. למרות יום עבודה ארוך באתרי הבנייה, הוא לא ויתר על שיעור התורה הקבוע שלו. בדרך לביתו עקפה אותו מכונית ובה שלושה שוטרים פלסטינים, שקיבלו את נשקם במסגרת הסכמי אוסלו. ארבע יריות נורו לעבר רכבו, ופגעו בו פגיעה קטלנית. הוא היה בן 29 בלבד.
מרים מודה שהשכול שינה את חייה, אך לא את אמונתה. "לא שאלתי למה זה קרה. שאלתי בשביל מה. הבנתי שהקב"ה שלח אותי לשליחות". מאז היא עוברת בין בתי ספר, מכינות, קהילות וחיילים, ומספרת את סיפורו של בנה. "המורשת של עידו הפכה לצוואה הבלתי כתובה שלו. כל עוד אני יכולה לספר עליו, הוא ממשיך לחיות".
לקראת סיום הריאיון היא מקריאה דברים שכתב אחד מבניה לאחר נפילתו של עידו. "לא לימדת אותנו איך משלבים קודש וחול, אלא איך חיים אותם באמת. איך אפשר לחיות חיי קודש שלמים בתוך העולם הזה". אלו אולי המילים המדויקות ביותר לתאר את דמותו של עידו זולדן הי"ד - אדם שלא הפריד בין אמונה למעשה, בין אהבת התורה לאהבת הארץ, ובין חלומות לעשייה. גם שנים לאחר שנפל, הדרך שסלל ממשיכה להאיר את דרכם של רבים.